לקום ולעשות
סיפורו המפורסם והמצמרר של רועי קליין ז”ל, מתאר בדיוק את העוצמה הזו במציאות המודרנית שלנו.
הזינוק מעבר להיגיון
זה קרה במלחמת לבנון השנייה, בקרב המפורסם בעיירה בינת ג’בייל. כוח של סיירת גולני, בפיקודו של רס”ן רועי קליין, נקלע למארב קשה של מחבלי חיזבאללה בתוך חצר צפופה. חילופי האש היו מטורפים, היו פצועים בשטח, והלוחמים נלחמו בגבורה תחת אש כבדה.
תוך כדי הלחימה, אחד הלוחמים קלט פתאום תנועה. רימון יד נזרק על ידי מחבל, התגלגל על הרצפה ונחת ממש במרכז הקבוצה של רועי והחיילים שלו.
בשלב הזה, למוח האנושי יש שבריר שנייה להגיב.
לפי חוקי השכל הישר וההיגיון (“נשמע”) – האינסטינקט של כל יצור חי הוא לברוח, לתפוס מחסה, להציל את עצמו. זה הדבר ה”הגיוני” לעשות.
אבל לרועי קליין היה קוד פנימי אחר. קוד של “נעשה ונשמע”.
בלי להסס, בלי לחשב סיכונים ובלי לשאול שאלות – רועי עשה את הבלתי יאומן. הוא צעק לחיילים שלו “רימון!”, השליך את עצמו על הרימון החי, וספג את כל עוצמת הפיצוץ בגופו.
בשניות האחרונות לחייו, כשהוא מחבק את הרימון כדי להציל את החברים שלו, הוא צעק את המילים: “שמע ישראל ה’ אלוהינו ה’ אחד”.
במעשה שלו, רועי הציל את חייהם של הלוחמים שעמדו סביבו.
למה זה הסיפור של “נעשה ונשמע”?
כשאתם שואלים את עצמכם מה הקשר בין הסיפור של רועי לבין מה שעם ישראל עשה בסיני, התשובה פשוטה: ההחלטה מי אתה מתקבלת הרבה לפני שמתחיל המבחן.
רועי קליין לא התחיל לעשות חישובים באותו רגע בחצר בלבנון. הוא לא שאל את עצמו “האם כדאי לי?”, “מה יקרה לי?”, או “למה דווקא אני?”. המחויבות שלו לחברים שלו, לעם שלו ולערכים שלו הייתה כל כך מוחלטת ועמוקה, שהיא קדמה לכל היגיון של הישרדות. המעשה שלו (“נעשה”) נבע ישירות ממי שהוא היה, עוד לפני שהשכל (“נשמע”) הספיק לעצור אותו ולומר לו לפחד.
איך לסכם את זה: ‘נעשה ונשמע’ זה לא סתם סיפור היסטורי על אנשים בגלביות שעמדו מול הר עם ברקים ורעמים.
‘נעשה ונשמע’ זו תוכנת הפעלה של גיבורים. זו היכולת של אדם להגיד: ‘יש דברים בחיים שהם גדולים יותר מהנוחות שלי, מהאינטרס האישי שלי ואפילו מהפחדים שלי’.
רועי קליין ז”ל פעל מתוך העוצמה הזו. אבל האמת היא שכל אחד מאיתנו פוגש את ה’נעשה ונשמע’ שלו ביום-יום: כשחבר נמצא בצרה ואתם עוזבים הכל ורצים לעזור לו, בלי לחשב ‘מה יצא לי מזה’. כשיש משימה קשה, ואתם הראשונים להגיד ‘אני מתנדב’, עוד לפני שאתם יודעים כמה מאמץ זה ידרוש מכם. זו העוצמה של עם ישראל – היכולת להתחייב לערכים, לחברות ולנתינה, ולשים את הלב והמעשים לפני החשבונות הקטנים. זה מה שהופך אותנו לחברה חזקה, וזה מה שנותן לנו כוח לנצח הכל.”
הנה עוד סיפור עוצמתי ויוצא דופן, הפעם מתוך אירועי ה-7 באוקטובר 2023. זהו סיפורה של ענבל ליבמן-רבין, הרבש”צית (רכזת הביטחון השוטף) של קיבוץ ניר עם, שמדגים בצורה מושלמת מה קורה כשאדם פועל מתוך מחויבות מוחלטת (“נעשה”), עוד לפני שהפחד והבלבול של המציאות מספיקים לשתק אותו (“נשמע”).
המארב של ניר עם: להקדים את האויב
בבוקר של אותו יום שבת, בשעה 06:30, הארץ כולה התעוררה למטח רקטות מטורף. ברוב המקומות, אנשים נכנסו לממ”דים והמתינו להנחיות – זה הדבר ההגיוני והטבעי לעשות כשנשמעות אזעקות.
אבל ענבל, שהייתה אז בת 25 בלבד, הרגישה שמשהו כאן שונה. השכל עוד לא יכול היה להבין את גודל האסון שמתרחש, לא היו לה דיווחים מהצבא או מהחדשות, אבל האינסטינקט והמחויבות שלה לתפקיד ולתושבי הקיבוץ שלה קדמו לכל היגיון פסיבי.
במקום לחכות, ענבל קיבלה החלטה של “נעשה”.
תחת מטר הטילים, היא רצה במהירות, פתחה את הנשקייה של הקיבוץ, וחילקה נשקים לחברי כיתת כוננות. היא לא חיכתה לפקודה רשמית, לא שאלה “מה בדיוק קורה שם בחוץ?” ולא עשתה חשבונות של סיכון מול סיכוי. היא פשוט פעלה.
היא הציבה את החברים בעמדות אסטרטגיות מסביב לגדר הקיבוץ, ואמרה להם משפט אחד: “לא משנה מה קורה, אף אחד לא נכנס דרך השער הזה”.
דקות ספורות לאחר שהתמקמו, הגיעו עשרות מחבלים חמושים על אופנועים וטנדרים, כשהם מנסים לפרוץ לתוך ניר עם כדי לבצע טבח, כפי שעשו ביישובים השכנים.
אבל הם נתקלו בחומה בצורה. כיתת הכוננות, בהובלתה של ענבל, פתחה באש מדויקת. ענבל עצמה חיסלה מחבלים, ניהלה את הקרב בקור רוח מטורף, וחילקה פקודות לחברים.
הקרב נמשך שעות ארוכות. חברי כיתת הכוננות נלחמו כמו אריות, מעטים מול רבים, עד שהגיעו כוחות הצבא לעזור להם.
בזכות התושייה, המהירות וההחלטה של ענבל לפעול מיד – קיבוץ ניר עם היה כמעט היישוב היחיד בעוטף שהמחבלים לא הצליחו לחדור לתוכו, וחייהם של מאות תושבים ניצלו.
תחשבו על שבריר השנייה הזה שבו ענבל שמעה את הפיצוצים. היא יכלה להגיד לעצמה: ‘טוב, אני אחכה שיגידו לי מה לעשות, אני אבדוק בטלפון מה קורה, אני אשמע קודם’.
אבל העוצמה של ענבל – ושל הגיבורים שלנו – היא ה’נעשה’. המחויבות שלה להגנה על הבית הייתה כל כך מוחלטת, שהיא קפצה לעשייה לפני שהפחד בכלל הספיק להגיד לה ‘זה מסוכן מדי’.
הסיפור הזה מראה לנו ש’נעשה ונשמע’ זה לא רק לרוץ קדימה בקרב. זה לקחת אחריות. זה לא לחכות שמישהו אחר יפתור את הבעיה, לא לחכות שיגידו לנו ‘נו, תעזרו’.
כשאתם רואים מישהו שצריך עזרה, כשאתם רואים עוול, או כשיש משימה קשה בבית הספר או בתנועת הנוער – אל תחכו להסברים, אל תשאלו ‘מה יצא לי מזה?’. תהיו הראשונים לקפוץ ולהגיד: אני עושה! זו העוצמה האמיתית ששומרת עלינו כעם.”
הנה עוד סיפור יוצא דופן, שלוקח אותנו אל עולם המדע והרפואה, ומראה איך העיקרון של “נעשה ונשמע” – המחויבות המוחלטת למטרה לפני שבכלל יודעים איך פותרים אותה – מציל מיליוני בני אדם בעולם כולו.
זהו סיפורו של פרופ’ וול חבקין (Waldemar Haffkine), יהודי שחי לפני כ-130 שנה, והוכיח מהי מסירות נפש יהודית אמיתית.
המגיפה השחורה של בומביי
בסוף המאה ה-19, העיר בומביי שבהודו (היום מומבאי) עמדה בפני אסון נורא: מגיפת ה”דבר” (המוות השחור) התפרצה בעיר. אלפי אנשים מתו בכל יום ברחובות, ולא הייתה שום תרופה או חיסון למחלה הקטלנית הזו. הפחד שיתק את כולם. רופאים ומדענים מהעולם כולו פחדו אפילו להתקרב לעיר.
פרופ’ חבקין, מדען יהודי צעיר ומוכשר, החליט שהוא לא יכול לעמוד מן הצד. הוא נסע להודו, הקים מעבדה מאולתרת בחדר קטן, ועבד ימים ולילות בתוך סיכון חיים עצום כדי למצוא חיסון.
לאחר חודשים של עבודה מפרכת, חבקין הצליח לפתח חיסון ראשוני במעבדה שלו. החיסון עבד על חיות, אבל אז הגיע המכשול הגדול ביותר: איש לא ידע אם החיסון בטוח לבני אדם, או שהוא עלול להרוג אותם.
לפי ההיגיון הרגיל (“נשמע”), מה שאדם עושה זה לחכות. לעשות עוד ניסויים, למצוא מתנדבים, לבדוק את הסיכונים, ורק אז להחליט. אבל המגיפה השתוללה בחוץ ואנשים מתו בכל שעה. חבקין ידע שאין זמן לחישובים.
הניסוי הסודי בתוך הגוף
בינואר 1897, חבקין קיבל החלטה של “נעשה”.
בלי לספר לאף אחד, בלי לשתף את העוזרים שלו ובלי לחכות לאישור של אף ועדה, הוא לקח מזרק עם כמות גדולה של החיסון הניסיוני – כמות שגבוהה פי ארבעה ממה שצריך – והזריק אותה לעצמו.
הוא ידע שהוא מסכן את חייו, אבל המחויבות שלו להצלת האנושות קדמה לכל יצר הישרדות אישי שלו.
במשך שעות הוא שכב לבדו בחדרו, כשהוא סובל מחום גבוה ומכאבים נוראיים, ולא ידע אם יתעורר בבוקר. אבל הגוף שלו נלחם, והחיסון הצליח. הוא קם על רגליו, הוכיח לעולם שהחיסון בטוח, ומיד החל לחסן את תושבי העיר. המעשה שלו בלם את המגיפה והציל את חייהם של מיליוני בני אדם בהודו ובעולם כולו. בהודו מעריצים את זכרו עד היום, והמעבדה שהקים הפכה למכון מחקר ענק שנקרא על שמו.
תחשבו על פרופ’ חבקין. הוא היה יכול לשבת במעבדה הנוחה שלו באירופה ולהגיד: ‘קודם נבין, קודם נבדוק, קודם נראה מה אחרים עושים’.
אבל העוצמה שלו הייתה ה’נעשה’. הוא שם את עצמו בקו האש, פשוט כי הוא הבין שיש פה משימה גדולה יותר מהחיים הפרטיים שלו.
הסיפור הזה מראה לנו ש’נעשה ונשמע’ זה לא רק אומץ בשדה הקרב. זה האומץ לקחת אחריות אישית.
הרבה פעמים בחיים, אנחנו רואים משהו שלא עובד – בבית הספר, בקהילה, או אפילו בקבוצת החברים שלנו. קל מאוד לעמוד בצד, לבקר, ולומר: ‘שמישהו אחר יטפל בזה’, או ‘נחכה ונראה מה יקרה’.
‘נעשה ונשמע’ זה להגיד: אני משפיע על המציאות, אני לא רק מחכה שהיא תקרה. זה להעז לעשות את הצעד הראשון, להוביל, ולהיות השינוי שאתם רוצים לראות בעולם. העוצמה שלנו כבני נוער וכעם היא לא לחשב מה יצא לנו מזה, אלא פשוט לקום ולעשות את הדבר הנכון.”
