מאת: הרב נתנאל העצני
בשעת אחר צהריים מאוחרת, ישבו בגינה אב קשיש ובנו הבוגר, איש עסקים מצליח שהגיע לביקור שבועי. האב ישב בכורסתו הישנה, ידו רועדת מעט, והבן קרא עיתון בטלפון שלו, ראשו שקוע בענייני העבודה.
לפתע, נחתה ציפור קטנה על ענף העץ הסמוך.
האב, שראייתו כבר לא הייתה כשהייתה, שאל בשקט: “מה זה שם, בני?” הבן הרים את מבטו לרגע ואמר: “זו דרור, אבא.” וחזר לנייד שלו.
לא עברו שתי דקות, והאב שאל שוב: “מה זה שם, בני?” הבן נאנח קלות ואמר: “אמרתי לך, אבא. זו דרור. ציפור קטנה.”
עוד דקה חלפה, והאב שאל בפעם השלישית: “מה זה שם?” הפעם הבן איבד את סבלנותו. הוא הניח את המכשיר בכעס ואמר: “אבא, למה אתה שואל שוב ושוב? אמרתי לך כבר פעמיים שזו דרור! אתה לא שומע אותי?”
האב לא ענה. הוא קם באיטיות, נכנס הביתה וחזר לאחר כמה דקות כשהוא מחזיק בידו מחברת ישנה ומרופטת – יומן שכתב לפני שנים רבות. הוא פתח דף מסוים וביקש מבנו: “תקרא את זה בקול, בבקשה.”
הבן לקח את היומן וקרא:
“היום בני הקטן, רק בן שלוש, ישב איתי בגינה. פתאום נחתה דרור על הדשא. בני שאל אותי 21 פעמים ‘מה זה?’. ובכל 21 הפעמים עניתי לו בחיבוק ובחיוך שזו דרור. לא הרגשתי שום כעס, רק אהבה גדולה לילד הקטן והסקרן שלי, שכל פעם שגילה את השם ‘דרור’ מחדש, עיניו נצצו מאושר.”
הבן השתתק. דמעה עלתה בעיניו. הוא הבין שהוריו לא רק נתנו לו חיים, אלא העניקו לו סבלנות אין קץ כשהוא היה חסר אונים, וכעת תורו להחזיר להם באותה המטבע – גם כשהם אלו שזקוקים לעזרה ולסבלנות.
הוא סגר את המחברת, ניגש לאביו, חיבק אותו חזק ולחש: “זו דרור, אבא. דרור יפהפייה.”
כדאי שנזכור תמיד כמה הורינו השקיעו בנו כשהיינו קטנים, ולוודא שהם מקבלים מאיתנו את אותה רגישות בזקנתם.
