מאת: הרב נתנאל העצני
לפני שנים רבות חי מלך אדיר שהיה לו סוד נורא: מתחת לכתר המפואר שלו, הסתתרו אוזניים ארוכות של חמור. המלך פחד פחד מוות שמישהו יגלה זאת ויהפוך אותו ללעג ולקלס.
היחיד שידע את הסוד היה הספר המלכותי, שהיה מגיע פעם בחודש לקצץ את שיערו של המלך. המלך השביע את הספר בשבועה חמורה: “אם תוציא מילה אחת על מה שראית – ראשך יותז!”.
הספר, שהיה איש פשוט, שמר את הסוד בלבו. עבר חודש, עברו חודשיים, והסוד החל להכביד עליו כמו אבן גדולה. הוא הרגיש שהסוד “מדגדג” לו בגרון, שהוא חייב לספר למישהו אחרת הוא פשוט יתפוצץ.
יום אחד, כשלא יכול היה לשאת זאת יותר, רץ הספר אל מחוץ לעיר, אל שפת הנהר במקום שומם מאדם. הוא חפר בור עמוק באדמה, התכופף פנימה ולחש לתוך העפר שלוש פעמים: “למלך יש אוזניים של חמור! למלך יש אוזניים של חמור! למלך יש אוזניים של חמור!”
הוא הרגיש הקלה עצומה. הוא כיסה את הבור בעפר וחזר לביתו בתחושה שהוא שמר על הסוד, כי הרי האדמה לא יכולה לדבר.
חלף זמן, ועל אותו בור שכיסה הספר צמחו קני סוף גבוהים ויפים. יום אחד עבר שם רועה צאן, חתך את אחד הקנים והכין ממנו חליל. כשהצמיד הרועה את החליל לשפתיו כדי לנגן מנגינה עליזה, לא יצאו צלילים של מוזיקה, אלא קול אנושי שלחש מתוך הקנה: “למֶ-לֶ-ךְ יֵשׁ אָזְנַ-יִם שֶׁל חֲמוֹר… לַמֶּ-לֶ-ךְ יֵשׁ אָזְנַ-יִם שֶׁל חֲמוֹר…”
הרועה ההמום הלך לכיכר העיר, וכל פעם שניסה לנגן, החליל המשיך לספר את הסוד. תוך שעות ספורות, כל הממלכה ידעה את מה שהמלך ניסה להסתיר כל חייו.
חז”ל השתמשו בביטוי “אזניים לכותל” (מסכת פסחים) כדי להזהיר שאפילו אם נדמה לך שאתה נמצא בחדר סגור ואין איש שומע, דברים שנאמרים בסוד נוטים “לדלוף” החוצה, כאילו לקירות עצמם יש אוזניים שמעבירות את המידע הלאה.
חכמי המוסר אומרים שהדרך היחידה באמת לשמור סוד היא לא להפוך אותו למילים אפילו בינך לבין עצמך בקול רם, כי למילים יש כוח “להתגלגל” בעולם בדרכים משונות.
