מאת: הרב אברהם כהן
מסופר על סנדלר עני שחי בשלווה ורוגע, את הכסף המועט שקיבל עבור עבודותיו ותיקוני הנעליים שעשה לא חסך כלום. להיפך, עוד היה נותן את כספו לעניים שכמותו, אבל תמיד היה הוא שמח וטוב לב. בזמר היה יוצא לעבודתו וחוזר הביתה מחויך ורוגע.
באותו זמן היה חי מלך רשע וערמומי. לילה אחד נדדה שנת המלך ולמוחו עלו רעיונות שונים ומשונים. אחד הרעיונות מצא חן בעיניו במיוחד: למחרת עם שקיעת החמה יתחפש הוא לאזרח פשוט וייצא לשוטט בחוצות העיר על מנת להכיר את נתיניו וכך יידע מה חוות דעתם, והאם יש מורד בין אנשי העם.
כפי מחשבתו כך עשה, עם שקיעת החמה יצא לשוטט והאזין ואף צוטט לשיחות האנשים אך לא נתקל בשום שמועה מיוחדת הוא ראה אדם שמחשב את הפסדי חנותו וגונח בחוסר רצון, שמע זוג רב, ואדם אשר גוער בילדיו, אנשים אשר לא שמחים בחלקם ושרויים בצער ודאגה. רק מבית אחד עלו קולות רינה ושמחה, תמה המלך וגמר בליבו לבדוק מי הם האנשים החיים בבית זה ומה פשר השמחה הזו, התדפק המלך על דלתם הם פתחו במאור פנים והזמינוהו להסב על שולחנם, לא היו מעדנים ערוכים על השולחן ולא הסב אף אורח מכובד עימם ובכל זאת שרתה השמחה במעונם כבמשתה גדול, ישב המלך ליד השולחן טעם פשטידת שעועית ולגם יין טפל, דלים ועניים היו בגדיהם אך פניהם האירו בשמחה. ליבו של המלך נמלא תימהון איזו סיבה יש להם להיות כל כך שמחים? ”סלח נא לי ידיד” אמר המלך ”שאלה לי אלייך, מי אתה ומה מלאכתך ששמח אתה יחד עם כל משפחתך שמחה כה גדולה?” ”סנדלר פשוט אני” ענה בעל הבית ”חנות קטנה לי בשוק שם מתקן אני מגפיים ותופר מנעלים, ברוך ה’ משתכר אני די הצורך כדי לכלכל את בני ביתי וכולנו שמחים ומרוצים בחלקנו הטוב”
”ומה תעשה אם יבואו פתאום שליחי המלך ויסגרו את חנותך?” שאל המלך ”אוי, לא אאחל זאת אף לאויביי אולם מדוע עליי לדאוג דאגה כזאת? אלוקים הוא שנותן לי את פרנסתי היום הוא נותן לי על ידי החנות ואם תיסגר החנות ייתן לי באופן אחר, כפי הראוי בעיניו”
למחרת היום שיגר המלך רצים והכריז בכל תחומי המדינה על צו חדש שהוציא המלך :’מעתה ועד הודעה חדשה מצווים להשבית את המסחר ולסגור את השוק’ לא הבינו תושבי העיר את ההוראה של המלך הרשע וכולם מגנים בלבבם את המלך אך להפר את החוק אינם מעיזים. לאחר ששקעה החמה שוב לבש המלך את בגדיו הפשוטים ושב לבית הסנדלר ‘הבה נראה’ אמר המלך בליבו ‘אם עדיין יהיה מרוח חיוך על פרצופם’ נכנס המלך ומצא את הסנדלר יושב עם מפחתו והם אוכלים ושותים בשמחה עצומה כאילו לא אירע דבר ”שלום עלייך ידידי, הכנס נא” הזמינו הסנדלר בסבר פנים יפות, ”רואה אני” אמר המלך בחוסר נימוס משווע ”שחי אתה כתמול שלשום מניין לקחת היום כסף לקנות מזון? שמא עברת על פקודת המלך?” ”המלך הזה” נשף הסנדלר בבוז רב ובשמץ של כעס ”אך לא מן המלך הזה מגיע מזוני ולא המלך הזה יגרע ממזוני בפקודת המלך לא יכולתי לפתוח את חנותי ונאלצתי לצאת לרחוב לעבוד בעבודות מפרכות שלא הורגלתי בהם, לזה שאבתי מים עבור האחר חטבתי עצים ולשלישי סייעתי לסחוב את משאו, וכך צברתי פרוטה לפרוטה והנה ערוך שולחננו ושורה השמחה במעוננו” המלך הקדיר פניו בזעף ושתק למחרת בבוקר הגיע שליח מטעם המלך ובידו צו שהסנדלר נדרש להתגייס לשמירה על ארמון המלך בבואו ניתנה לו חרב כבדה אשר אותה היה עליו לחגור ופקודה נצטווה ”עליך לעמוד על המשמר בשער הארמון על החרב שניתנה לך תשמור ולא להסירה אף להרף עין!!!!”
קשה הייתה המשימה הסנדלר המסכן עמד שם כל היום ובקושי הצליח שלא ליפול תחת משקלה של החרב האימתנית בערב חזר לביתו השולחן היה ריק לא היה שום מזון לבני ביתו המורעבים הלך הסנדלר ומשכן את החרב ובכסף קנה מצרכים כטוב ליבו הלך וסעד וכבכל ערב טקטק הידיד החדש וציפה לראות קבוצת אנשים רעבים ובמקום ראה את כל יושבי הבית חוגגים עם ארוחה משודרגת המלך תמה ושאל את הסנדלר על מאורעות היום ומשנוכח שלא גנב ומילא את המוטל עליו שאלו מניין הכסף ”משכנתי את החרב הכבדה” ענה “ומה תעשה מחר?” שאלו המלך ”כבר חשבתי על זה הרי אני לא משתמש בה כלל, פשוט אלך עם איזה מקל עץ ואגלפו לצורת החרב” הרעיון הכעיס את המלך וגמלה בליבו ההחלטה מחר אביא את הסיפור לקיצו.
למחרת נשמעה צעקה באולם המלך ”הביאו אליי את שר האוצר” וכשהגיע שר האוצר האשימו המלך שמעל בתפקידו וגנב מאות זהובים מאוצרותיו של המלך, כמובן שלא היה שחר להאשמות אלו ולא עזרו לו כל תחנוניו המלך פסק ליטול את ראשו מעליו וקרא ”קראו לשומר הארמון שיבוא עם חרבו חייבים להוציא את הדין לאור מיד” הסנדלר שלנו הובהל במהרה להיכל הארמון על מנת לבצע את הדין, משנכנס הסתיר המלך מעט את פניו בכדי של יזהה אותו המארח שלו בימים האחרונים, הסנדלר הבין כי כלתה אליו הרעה ובלב פנוי מדאגות טיכס עצה מעניינת, ”הוד מעלתו!” קרא ”שר האוצר חף מפשע” ”מאיפה אתה יודע” שאל המלך מופתע ”יש לי תחושת בטן, אני מרגיש שהוא זכאי, ובמידה ואני צודק חרב הפלדה שבנדני תתהפך לחרב עץ” ובמהרה שלף את חרב העץ לתדהמת הנוכחים.
המלך חייך וחשף את פניו ”אני הוא אותו אורח, והוכחת לי שבאמת אדם מיוחד אתה. שוב לשמוח עם משפחתך”.
אדם יכול לדאוג ולהיות עצוב אך הבוטח יודע שדווקא בגלל השמחה והביטחון בה’ יזכה להארת פנים.
