מסופר שאל ביתו של הגאון הרב קניבסקי שליט”א נכנס פעם יהודי צעיר שבור ורצוץ , ובפיו סיפור מזעזע . אותו יהודי עובד במקום עבודה מסוים , ובאחד מימות השבוע שעבר החליט לקחת חופש מהעבודה , ולהיעדרותו לא היה שום תירוץ מוצדק . מששאל אותו המעסיק מדוע לא הגיע לעבודה , השיב לו , כי סבתו נפטרה בפתאומיות , ולכן לא הגיע . כמובן שהסיבה נתקבלה בהבנה, ובהשתתפות בצער העובד . אבל האמת היתה שהבחור שיקר, וסבתו לא נפטרה. אלא שמאחר ולא היה בפיו מענה ראוי , פלט מפיו שקר מוחלט. והנה, לא חלפו להם 48 שעות , והסבתא נפטרה בפתאומיות! לדבריו , סבתו היתה אשה בריאה וחזקה , ופטירתה הפתאומית הותירה את כל בני המשפחה מזועזעים . מצפונו של הנכד לא שקט ולא פסק מלייסרו . לבו נקפו , שמא במו פיו גרם לפטירתה של סבתו היקרה . היהודי הגיע לפני מרן הרב קניבסקי , וביקש לשאול האם הוא אשם בכך , ומה תקנתו . הרב קניבסקי לא הרגיע אותו כלל . אדרבה , הטיח בו דברים קשים : למה דיברת שטויות ! עשית לא טוב , אסור לדבר שטויות . והוסיף ואמר: “באמת יתכן שהדיבור המיותר הזה גרם לכך שנפטרה הסבתא , שהרי ברית כרותה לשפתיים, ותקנתך עכשיו תהיה על ידי שתלמד משניות יום – יום , לעילוי נשמתה במשך כל השנה , ובכך יכופר לד’ ועל זה אומר דוד המלך ע”ה בתהילים: “שומר פיו ולשונו – שומר מצרות נפשו”.
ומדברי רבותינו במקומות רבים . כוח עצום נודע לדיבור הפה , בברכה או בקללה , אך עלינו לדעת כי הכוח העצום נודע לדיבור גם באמירה פשוטה , מחוסרת כוונה כביכול . גם בה עלול האדם להזיק ולפגוע , כמו כן לברך ולהשפיע טוב . הנה שלמה המלך עליו השלום מזהיר כי ” שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו ” ( משלי פרק כא פסוק כג ) ובפשטות אמורים הדברים כלפי זהירות מחטאים התלויים בדיבור . אולם עלינו לדעת , כי לפסוק זה יש משמעות נוספת . בכוח הפה והלשון עלול האדם לקבוע לעיתים את גורלו לרעה . וכמאמרו של שלמה המלך במקום אחר ( משלי פרק יח פסוק כא ) ” מוות וחיים ביד לשון ” , לפעמים כפשוטו ממש ! ואכן , פעמים רבות מצאנו בדברי רבותינו אזהרה מפורשת ( ברכות יט . ) ” אל יפתח אדם פיו לשטן ” , ” ברית כרותה לשפתיים ” . הנה כך מספרת לנו הגמרא ( כתובות סב 🙂 , כי יהודה , בנו של רבי חייא וחתנו של רבי ינאי , היה רגיל ללמוד כל השבוע בבית המדרש , ורק בערב היה שב לביתו , לשהות במחיצת בני ביתו במשך השבת . קדושתו של יהודה היתה עצומה , וכאשר היה שב לביתו היה נראה מרחוק עמוד אש , מלהט על ראשו . בערב שבת אחד נמשך יהודה אחר לימודו ושכח לשוב לביתו , ורבי ינאי , שהשקיף מבעד לחלון ולא הבחין בעמוד האש מרחוק , הורה לבני הבית לנהוג מנהג אבלות באומרו “אילו היה יהודה חי – לא היה נמנע מלשוב לביתו!” אמירתו של רבי ינאי, מספרת הגמרא, שאפילו שנאמרה בטעות נחשבת כאמירה ומתקיימת.
