הרב ישראל כ. במסר לחג חנוכה
בפרשיות אלו נפגש עם ישראל בסיפורו המופלא של יוסף הצדיק: איך נער בן 17 עובר ניסיונות קשים באמונה ונשאר יציב.
נדמיין לעצמינו נער שאביו שולחו לשליחות מסוימת הנער שמח, מצות כיבוד הורים! למען יאריכון ימיך! הולך לשכם ולא מוצא את אחיו. מבחינתו מילא את ציווי אביו. אבל הוא לא מתייאש, מוסיף במצוות כיבוד הורים ומגיע לדותן. ממצווה זו נופל לבור, ואוזניו שומעות שאחיו היקרים, אלו שגדל עימם, שיחק איתם, רוצים להורגו.
יוסף לא נופל ברוחו, ובסופו של דבר מתגלגל למצרים ונמכר לעבד בבית פוטיפר שר הטבחים, יוסף עושה את עבודתו נאמנה עד שעולה למינוי על כל ביתו ומחמת סירובו לבצע עבירה נזרק לכלא. מדובר פה בנער שמוסר נפשו כדי לא לעבור עבירה ומה “שכרו”? כלא!
בתוך הכלא ממשיך להיות צדיק ופונה לעזור לשרי פרעה שנכנסו גם הם לכלא. פותר את חלומם ודורש מינימום משר המשקים “זרוק מילה” וגם משם לא באה הישועה…
אדם אחר היה נשבר, אדם אחר לא היה יכול, יוסף עומד איתן מול הניסיונות. ובסופו של דבר חלומו התגשם ודווקא מתוך החושך יצא לאור גדול.
יוסף יכל להסיק שאין מנהיג לבירה כל מעשה טוב מעמיק את מצבו הגשמי לרעה, אז אולי נתחיל להאמין במקרה, אבל יוסף ידע שמקרה זה רק מה’ ונשאר חזק.
גדולי המוסר כותבים שלא לחינם נסמכו פרשיות אלו לחנוכה. חנוכה מסמל שאיננו בודדים בעולם. אם החשמונאים היו סומכים על הגורל והטבע לא היו ניצבים למלחמה מול מיליונים. בציורים בגן הראו לנו את יהודה המכבי גדול וחזק, אבל כל ההגדרות אינם קרובות לאמת, מדובר ב-12 איש, חלשים, נמוכים, שלא ידעו להחזיק חרב, שלא לומר על יציאה למלחמה. אבל הם לא באו בשמם, הם באו בשם ה’. לא נתנו לטבע מקום אלא יצאו למלחמה.
לפני כמעט 75 שנה התרחשה השואה והראתה לנו כמה אנו מיוחדים בעייני הגויים גם אם בעינינו אנו ככל העמים. בשואה האיומה היה ילד לילק, הלא הוא הרב ישראל מאיר לאו. הרב נויגרשל מספר בשמו שהיה שם כילד ולא זכר הרבה מיהדותו של לפני השואה ובתש”ו שעלו לארץ כל אחד נשלח לקיבוץ אחר. אחיו נפתלי שכבר ידע קרוא וכתוב ראה משאית שכתוב עליה קיבוץ דתי, מהר תפס את אחיו והעלהו למשאית זו.
לקראת ימי חנוכה למדו אותם את הניגון ‘מעוז צור ישועתי’ ניגון שכל עם ישראל מכיר אבל ישראל הקטן לא הכיר, ניגון זה נשמע לו מוכר ולא ידע מניין כי הרי לא זכר מלפני השואה כלום. כשפגש את אחיו, זמזם לו את המנגינה ושאלו מאיפה זה מוכר?
השיב נפתלי וסיפר לו: לפני שנה, בחנוכה תש”ה בבכנואלד צריף 62 היינו 400 אסירים, שבורים, חצאי אדם, המנה היומית הייתה פרוסת לחם יבשה משיבולת שועל ופעמיים בשבוע חילקו חתיכה קטנה של מרגרינה. בסיום חלוקת המרגרינה היה המחלק מנער את הסיר והיו כאלה שכבר איבדו את הבושה והיו רבים ומתפלשים בבוץ, מקבלים מכות והעיקר לקבל עוד פירור מרגרינה. רוב הצריף לא היה כזה רק כמה עשרות שאי אפשר לדון.
ובצריף איתנו היה איזה יהודי זקן עם הדרת פנים, הקב”ה סייע בידו ולמרות כל המחנות שעבר עדיין נשאר עם זקן, הוא שימש כאב רוחני, פניו האירו תמיד, חיוך היה שוכן תדיר בקצה שפתיו ובכל רגע נתון ידע לתת מילה טובה לכל אחד שנשבר. פעמים רבות חילק את האוכל שלו לאנשים שנראו לו זקוקים יותר. מיותר לציין שהוא לא לקח חלק באותם מאבקים סביב פירורי המרגרינה.
יום אחד באמצע חורף תש”ה לאחר שגמרו לחלק את הלחם והמרגרינה, פקד הגרמני את הפקודה הרגילה להפיל את פירורי המרגרינה. בתוך שניות התעבתה באמצע הצריף ערמת יהודים מלאה התכתשויות ובסופה כל אחד הלך למקומו חפוי ראש אך עם אוצר.
על הארץ נשאר אדם אחד, אותו זקן, הוא הצליח לתפוס כמה פירורים! נאבק בצעירים ממנו ביחסי כוחות לא שקולים והצליח.
הלב נשבר. היהודים התקשו לעמוד במחזה. הרב שסימל את האור בתוך החושך הוא נפל? היה קשה לראות בשפל כזה את האדם שעזר לכולם לשמור על צלם אנוש!
הזקן, הצליח בדרך לא דרך לעמוד ולדדות למקומו. בדרך היו יהודים שהציעו לו את חלקם והוא במעשה לא אופייני לקח חלק וישב במקומו. ברגע שהגרמני יצא החל לקרוע את חולצתו ולתלוש את כפתוריו.
זהו, הייאוש במחנה הגיע לשיאים, איש זקן זה איבד את שפיותו, איך אנו נוכל לשמור עליו, חשבו בליבם שאר יהודי הצריף. ופתאום עמד הזקן על הדרגום וצעק: “חנוכה היום!” והתחיל לשזור מהחוטים פתילה ומהכפתורים עשה מעמד לנר. את המרגרינה המיס לתוך הכפתור והנה נר חנוכה כהלכתו. ושם, בתוך התופת, שרו ביחד 400 גופות מפורקות אבל נשמות שלמות את מעוז צור במנגינה המוכרת לנו.
בתוך האפילה צריך לזכור שיש לנו אבא שאתנו גם בחושך. ידע כל אדם שבתוך הקשיים והאפילה גם שם נמצא ה’ יתברך להאיר לנו. ובהזדמנות זו נודה לרב נתנאל העצני הי”ו שלקח על עצמו להאיר לנוער דרך העולה בית – אל הוא וכל העוסקים במלאכה יבורכו מפי עליון.
