הרב אברהם כהן
שני תינוקות התפתחו בבטן אחת. אחד ‘מאמין’ ואחד ‘לא מאמין’, ה’מאמין’ טוען כל הזמן שהמצב שהם נמצאים בו אינו המצב האידיאלי והנורמלי אלא הוא מעבר לעולם הגדול המלא בנופים ועצים, שמש וציפורים שרות, עולם המלא צלילים וריחות מיוחדים עולם שאין העין יכולה להכילו… התינוק ה’לא מאמין’ מסתכל עליו בבוז ובחיוך עונה לו, אתה תמים, איך הגעת לזה? תקשיב, ברגע האמת שנינו ניפול אל מותנו לתהום שתפתח ושום דמיון לא יעזור לך.
וכך מידי פעם הם נכנסים לוויכוח הזה שוב ושוב עד שבסיום אותם תשעה חודשי הריון הם מתחילים להרגיש תנודות שמתחזקות ומתחזקות, התינוק ה’לא מאמין’ מתחיל לקרוע את בגדיו ולמרר בבכי ואילו אחיו פוצח בשירה ‘סוף סוף’… התינוק ה’לא מאמין’ מסתכל עליו בבוז, ‘תגיד אתה משוגע? אתה לא קולט מה הולך פה?’ ה’מאמין’ מחייך ואומר לו ‘ניפגש בחוץ’ ויוצא החוצה בשמחה התינוק ה’לא מאמין’ מתחיל להתאבל עליו ולא מבין איך הוא הלך מרצון?…..
כמובן שמשל זה נראה לנו תמוה. מה הקשר? לידה היא התחלת החיים ואילו מוות זה סיומם, אבל ליהודי המאמין זה אותו דבר שהרי בתורה מסופר שמשה נצטווה ללכת עם אהרון ואלעזר בנו להֹר הָהָר על מנת שאהרון ישיב את נשמתו הטהורה ליוצרה, המדרש שם מספר שמשה כל רגע שואל את אהרון ‘אהרון אחי מה אתה רואה?’ ואהרון מספר לו ולא חוסך, עד שהמדרש אומר “נתאווה משה לאותה מיתה” משה רבנו מגיע למצב של תאווה למוות! כמו שאנחנו מתאווים לאוכל טוב או כל הנאה אחרת משה נתאווה למות! לא רצה או התעניין, אלא נתאווה.
ביאור הדברים שהיהודי המאמין יודע שכל שהותנו בעולם הינה הכנה לקראת עולם אחר, טוב יותר וכמו שבכל הריון האישה מקבלת המלצות רפואיות כדי שההיריון יעבור בשלום ויצא ילד בריא ושלם כך אנו קיבלנו המלצות על מנת להגיע לעולם הבא בבטחה.
כתוב בפרשתנו (חוקת יט, יד) “זאת התורה אדם כי ימות באוהל כל הבא אל האוהל וכל אשר באוהל יטמא שבעת ימים” (כמובן שפשט הפסוק מדבר על דיני טומאה וטהרה שאיננו שייכים בהם היום, עד ביאת המשיח במהרה בימינו אמן) התלמוד במסכת ברכות (סג:) ‘אמר ריש לקיש מנין שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר “זאת התורה אדם כי ימות באוהל” הגמרא דורשת עניין זה מכמה פסוקים שם שהתורה וכן כל מעלה רוחנית מגיעים על ידי מאמצים מרובים אבל פסוק זה הוא הקיצוני ביותר, הוא היחיד שדורש השקעה כזו קיצונית, ונשאלת השאלה איך התורה שאנו יודעים שדרכיה דרכי נועם וכולה מסרים של קירבה תדרוש שנמות?! הרי כתוב ‘וחי בהם’? אז ודאי שאין העניין מוות רגיל, כמובן שמדובר במטאפורה, וכמו המשל בשני התינוקות, וההבנה שיש מי שחושב שהמוות הוא סיום החיים ויש מי שמבין שהמוות יש בו המשכיות והתחדשות.
וזו כוונת התלמוד, אדם שמוכן להיכנס לתורה בעיניים פקוחות, לכאורה לצעוד ל’מוות’, – יראה שה’מוות’ הזה בעצם רק מוליד אותו מחדש לחיים חדשים.
ה’אור החיים’ בפירושו ביאר שלכל אדם יש חלק בחייו שחלק זה הוא החיים שלו והאויר לנשימה, הרגלים שסיגלנו לעצמנו וכמעט שאי אפשר להתנתק מזה.
ואם תשאל אותו: במידה ותשתנה ותוותר על זה, מה יקרה לך? הוא יענה באינסטינקט ‘אני מת, זה המהות שלי, אני לא מדמיין חיים בלי משחק בשבת’, ‘אני לא מדמיינת חיים בלי טיק טוק או אינסטגרם אין מציאות כזו’.
אומר ה’אור החיים’, שאדם שמוכן לוותר ולהשתנות שינויים כאלו, יגיע הכי רחוק שאפשר ויגלה את המתיקות האמיתית הטמונה בתורה שהרי על ויתור כזה ה’ יתברך לא יעבור בשתיקה.
ועדיין קל לדבר וקשה לעשות, איך באמת אפשר לעשות שינוי כזה?
בספר ‘שיחות עם הרב שלמה הופמן’ חלק מודעות והתמודדות מובא (עמ’ 76) שאדם בשלב הראשון צריך לדעת שביכולתו להשתנות (לא מדובר רק בשינויים רוחניים) כי רוב האנשים יאמרו ‘זה אני כך נולדתי וזה הטבע שלי’ או ‘זו משפחתי איך אשנה ממנה’ וכן ‘מה אני אעשה? כל החברה שמסביבי מתנהגת כך’ ויש שלושה סיבות שגורמות לאדם לחשוב כך: דמיון, פחד, והרגל.
דמיון – הוא כוח חזק מאוד המון אנשים שנמצאים במצבי לחץ, (כמובן הפשוטים) רוב הלחץ נובע מהדמיון שגורם למוח לרוץ הלאה אדם חושב בעקבות הדמיון שאין בידו כוחות לעשות דיאטה להפסיק לעשן או כל שינוי שהוא מעוניין בו, אם היינו מודעים לכוחות וליכולות האמתיות שלנו המצב היה שונה.
פחד – ברוב המקרים הבלתי נודע מעורר חוסר נוחות מסוימת, אדם אינו יודע איך ירגיש בעקבות השינוי, אדם המתחיל דיאטה חושב שכל הזמן תשרור תחושת רעב, כל אדם באשר הוא אדם פוחד משינוי, יש אדם שבשבילו שינוי קטן גורם לזיעה ויש אדם שארץ זרה בשבילו זה שינוי מספיק (למרות שיש אנשים ששינויים גורמים להם מרץ זה נובע מאותו מקום) אם אדם יתעסק בפחד ויהפוך את זה למודע הפחד ייחלש.
התרגלות – אדם הרגיל למשהו מסוים אינו מוכן לשנות ממנו, יש אדם שרגיל לקום ב-10 ופתאום לקום ב-8 זה בשבילו אמצע הלילה, למרות שאדם אחר קם ב-6 ו-8 זה צהרים. אז ההתרגלות עובדת בשני הצדדים ואפשר להשתמש בה כדי להתרגל למצב שאנו רוצים, נכון בהתחלה קשה אך בסוף נתרגל.
