הזמן נשרף, אז מה בוער?! | חיים ולדר במאמר וסיפור מיוחד
מה אפשר ללמוד מאפליקציית hourface שמראה איך נראה בעוד 40 שנה, ומה עשה הבחור כשגילה שהפך לצמח למשך 12 שנה
שתף מאמר זה
Share on print
Share on facebook
Share on google
Share on whatsapp

איך נראה בעוד 40 שנה?

ישנה תוכנה שבזמנו הסעירה את העולם. מדובר בתוכנה שמדמה, “כיצד ייראה האדם” בעוד 40 שנה. התוכנה עושה שימוש בטכנולוגיות מתקדמות ובסריקות פנים של מיליוני בני אדם בגילאים שונים, והיא מצליחה לדמות בצורה קרוב למושלמת את הנראות של כל אדם בעתיד. כל שצריך הוא לסרוק תמונה אל התוכנה, וזו לאחר מספר דקות, מעבדת את כל הנתונים עד לפרטי פרטים, ומנפיקה תמונה של אותו אדם, רק זקן יותר בארבעים שנה.

לתוהים ” מי יכול להוכיח שאכן כך ייראה האדם? הרי הדרך לגלות אם זה נכון, דורשת המתנה של 40 שנה”?

ובכן, ישנה דרך פשוטה להוכיח שהתוכנה אכן קרובה להיות מדויקת: מניחים תצלום של אנשים זקנים מימי צעירותם והתוכנה הופכת את אותם אנשים קרוב מאד לאיך שהם נראים היום. היא פשוט עובדת.

את מי זה מעניין אתם שואלים?

את כולם פחות או יותר.

מסתבר שאנשים רבים רוצים לראות איך הם ייראו בעוד ארבעה עשורים. לכשעצמי סברתי בתחילה שמדובר בשטות גמורה. תכל’ס , אף אחד מכם לא יאהב להיווכח כיצד הוא ייראה בעוד 40 שנה…אבל התובנה הזו מתגבשת רק לאחר שבני האדם רואים את התוצאה… מסתבר שאנשים רוצים לספק את סקרנותם ואחר כך לטפל בשיברון הלב שלהם…

אלה תמונות חיי

ברם, אותי זה לקח למקומות אחרים לגמרי. לחשיבה על החיים . על העבר. על העתיד ועל כל מה שעשינו או לא עשינו בין לבין. כדי להבין זאת, ניתן להסתדר גם בלי התוכנה בעזרת אלבומי תמונות דימיון וחשיבה. קחו שלוש תמונות שלכם מגיל 1-5, מגיל 7-12, 14-20,

אלה הם תחנות חייכם. (אתם צעירים, ובטוח ויהיו עוד כמה). התמונות הללו יסייעו לכם לעשות מעין חשבון נפש דו”ח רווח והפסד, הצהרת הון, ואפילו חישוב מסלול מחדש. המראה אינו מה שחשוב כאן, הוא עשוי לסייע לנו לזכור איזה ילדים היינו להורינו, איזה תלמידים היינו למורינו, מה עשינו בשנות ה12 עד 14 ומה אנו עושים עכשיו.

לחוות את החרטה:

ברם, לצד הסיפוק , ככל הנראה נמצא את עצמנו בנקודות של חרטה. שווה לנו לחוות אותם, לא כדי להצטער אלא ללמוד משהו על עצמנו.

אנחנו נתחרט על בטלה ואי הליכה בתלם, שלפעמים הובילו אותנו לדרך שונה מזו שיכולה היתה למצות את כישרוננו ולפעמים סובבו אותנו סחור סחור, וגם אם חזרנו לדרך הסלולה, הפסדנו המון זמן שיכול היה לקדם אותנו. (אם כי אני תמיד ממליץ להביט  על הזמן הזה לא כבזבוז אלא כתהליך של ניסוי ותהייה שהובילו אותנו לדרך הנכונה).

אבל הכי נתחרט על בזבוז זמן יקר, כי ככל שאנו גדלים ומבינים כמה מהר עבר הזמן, אנחנו מבינים שזה לא הולך להשתנות גם  לעתיד. ובמילים מפורשות יותר: הלא רק אתמול היינו בני 11 ופתאום אנו בני 17, והזמן חלף וקפץ לו כימים אחדים. אנחנו נהיה בני חמישים ושישים במהירות, לפני שנרגיש בכך. התבוננות בשלוש התמונות הללו ימחישו לנו את התהליך הזה.

הזמן נשרף אז מה בוער

באחד מסיפוריי, (“בחזרה לעתיד”, מתוך הספר “דברים נסתרים”) כתבתי על נער בן 16, שבמקום להשקיע בלימודים ובעתיד שלו, הוא העדיף לישון או להתבטל. על הארון בחדרו הדביק “סטיקר” שעליו נרשם “הזמן נשרף אז מה בוער”?

יום אחד המשגיח מעיף אותו מהישיבה לאחר שמצא אותו ישן שנת ישרים בשעה 11 בבוקר. הוא יוצא מהישיבה ופוסע בכביש לכיוון תחנת האוטובוס, ואז, משאית דורסת אותו, והוא הופך לצמח למשך 12 שנה.

בהתחלה באים כולם לבקרו, אך עם השנים הוא הולך ונשכח מלב עד שרק ההורים מבקרים אותו מדי פעם.

יום אחד, לאחר תריסר שנים, הוא פשוט קם ושואל “איפה אני” כל האחיות בורחות. הרופאים צובאים על חדרו שכן לא ראו נס רפואי שכזה. משפחתו מגיעה והוא לא מבין מדוע אח שלו מוטי בן העשר נראה כמו בן 22 ויש לו תינוק על היד, ואילו אחותו שושנה בת ה18 נוהגת בעגלה ומוקפת בחמישה ילדים.

עד שמסבירים לו שהוא נפגע בתאונה כשהיה בן 16 וכעת הוא בן עשרים ושמונה.

הסיפור הופך לסיפור אימה של ממש, כשהוא מנסה לחזור לחבריו מימי הנעורים ואלו בתחילה לא מזהים אותו וכשהוא מציג את עצמו הם אומרים לו בהתפעלות “אה, מה שלומכם? אתם אלה שנדרסתם?” הוא לא מבין מדוע מדברים אליו בצורה רחוקה כזו, כמו זר, אך לאט לאט מבין, שתריסר השנים שעברו באמת הפכו אותו לזר, וכי הם המשיכו בחיים, נישאו הפכו לאברכים והולידו ילדים, ואילו הוא נתקע מאחור.

בשלב מסוים הוא מתיישב על ספסל, מיואש כולו, ומבין שהרכבת של חייו יצאה מהרציף לפני 12 שנים, וכל חבריו עליה, ואילו הוא נותר על הרציף ובחיים לא ישיג אותה. העתיד מאחוריו. הוא הפסיד הכל.

סיפור זה מנחיל את רעיון “תפיסת העתיד” ומאיץ בנערים “לתפוס מהר את הרכבת” אל העתיד שלהם, ולא לשקוע במדמנת הסיפוקים המידיים.

המשך הסיפור הזה מטמיע את ההבנה שאין צורך להיות “צמח” בשביל לאבד את העתיד, די בבחירה בבטלה על פני למידה, והעדפת סיפוקים מידיים על פני תפיסת עתיד, כדי לאבד את התקווה לחלומם הם.

כמו נמלים ליום אחד

מזה זמן מה, אני רוצה לשתף אתכם על ההתבוננות שלי על החיים. התבוננות שהתחזקה אצלי בעקבות פטירת בני מאיר צבי ז”ל.

בניגוד לרוב בני האדם, איני רואה כל חשיבות במספר שנות חייו של אדם. אנשים מבינים את זה רק כשהם זקנים. הם זוכרים בדיוק כמונו כיצד היו בני 15, והזמן עבר להם מאז, בדיוק כמו שהזמן עבר לנו. כמו סרט שמספר על חייו של אדם בתוך שעה.

דווקא מתוך אותה נקודת התבוננות שרואה בזמן החולף במהירות כמו עפעוף קטן מול הנצח, ניתן לגבש הבנה של מה שאנו מחונכים ממילא להאמין שהעולם הזה אינו אלא פרוזדור, מבואה לקראת הדבר האמיתי – עולם האמת.

עו”ד ר’ יעקב וינרוט ז”ל בשיחה האחרונה שאמר בחייו, נתן דימוי של נמלים שיש להם יום אחד לחיות, והם יודעים את זה, וביום הזה הם מתדיינים ורבים ומפייסים ונלחמים וכורתים בריתות וזוממים מזימות. כמה מגוחך הדבר. כמה חסר תוחלת לקחת ברצינות את כל דברי החולין שמתרחשים כאן כמו כסף וכבוד, פחדים, מלחמות ניצחונות והפסדים.

השלכות הרות גורל הרבה יותר מהזמן החולף

בשבעה על בני ז”ל, אמרתי כי בעוד מאה שנה כל האנשים שהם למעלה מגיל עשרים כבר לא יהיו בעולם, ואז מי ידע אם הוא נפטר בגיל 28 או 82? למי זה יהיה חשוב בכלל?

הדבר היחיד החשוב הוא, שאם בעבר בירכתי בליל שבת את צביקי, אז כיום אני מברך את שני ילדיו. שניים במקום אחד. זו נקודת הסתכלות אחרת. אלה הן עובדות אמיתיות שיש להן השלכות הרות גורל. הרבה יותר מהזמן החולף ביעף במהירות הבזק ונעלם.

זה לא סותר את הצער העמוק, את הכאב, את הגעגוע, ואפילו לא את הקושי להתמודד עם המחשבה על מה שהוא לא הספיק, עם מה שיכול היה להיטיב עם העולם. אך בראיית מאקרו (ראיה היקפית) אתה מבין שעוד קפיצה אחת, הוא באמת היה בן 82, ומה שבאמת חשוב זה התפקיד שהיה צריך לעשות בעולם, תפקיד שכנראה הסתיים כי כך החליט הבורא יתברך.

העבר אין, והעתיד?

מה אני מנסה לומר?

העבר אין, ואותו לא ניתן לשנות. אבל העתיד, עדיין לפנינו.

אנחנו יכולים להשתמש בעבר לצורך הסקת מסקנות, אך את עיקר החשיבה והמעשה צריך להשקיע בעתיד.

אני חושב שהדמייה הזו, של איך ניראה בעוד ארבעים שנה, צריכה להיעשות בצורה יותר עמוקה ומשמעותית. עלינו להציב את תמונת ילדותנו. לחשב מה הספקנו, ובעיקר מה פספסנו. ולדאוג מכאן ואילך לכך, שנגיע לתחנה הבאה, בעוד ארבעים שנה, מלאים וגדושים בתיקון העבר, ובאיסוף במעשים טובים, שהם הדברים היחידים שבאמת יישארו מחיינו.

כי הזמן נשרף… וזה כל כך בוער…

אהבת? שתפו הלאה
Share on print
Share on facebook
Share on google
Share on whatsapp

לפוסט הזה יש תגובה אחת

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מחזק ממש
    תודה רבה

כתיבת תגובה

איך נגיף הקורונה השפיע עליכם בשנה האחרונה?
צעירים משפיעים!
התשובות הנבחרות ביותר יפורסמו כאן בקרוב

החודש עובדים על אחדות ישראל:

18-Mail
הרשמה לעדכונים
פרויקט במדרכה | הנערים משתפים למה הם באים למפגשים בכל שבוע
פרויקט במדרכה | הנערים משתפים למה הם באים למפגשים בכל שבוע