רבי שמשון ורטהימר שימש כרב בוינה לפני שלש מאות שנה. והוא נקלע לויכוחים עם הכמרים על “אתה בחרתנו מכל העמים” – עם ישראל לעומת הגויים. הכמרים התלוננו על התחושה הרווחת בקרב היהודים, שהם עם נבחר, וכפי שאכן כתוב בתורה “ואבדיל אתכם מן העמים והייתם לי לעם”, התווכחו הכמרים עמו רבות וירדו לחייו, עד שהמלך אמר: כבוד הרב, די לוויכוחים, יש לך אפשרות אחת להראות את צדקתך – בהוכחה מעשית, כי אם הצדק איתך בבקשה, תוכיח בעליל כי קיים הבדל בין גוי ליהודי.
“טוב, אדוני המלך, אני אראה לכם בצורה מוחשית את ההבדל בין גוי ליהודי. רק תערוך לי סעודה דשנה, לגויים לבד וליהודים לבד, ובסעודה יתבהרו הענינים.
תשגר הזמנות והודעה, כי ביום השלישי הבא – נקבעה ארוחה מטעם המלך. משעה שש עד שמונה בערב סעודה ערוכה כיד המלך בשביל הגויים. ומשעה שמונה עד עשר בלילה ליהודים (בניהולו של הרב ורטהימר). ומדוע אני מחלק את הסעודה, כי האוכל של היהודים אינו האוכל של הגויים, ובעזרת ה’ בסעודה תוכלו להוכח בהבדל בין העמים.
הגויים המוזמנים הגיעו. חשובי עיר הבירה – באו לאכול ולשתות. הם מצאו לפניהם שולחנות מלאים כל טוב. אבל דבר אחד היה חסר – מזלגות וכפות. המשרת יצא לברר את סיבת הדבר, ולאחר כמה רגעים שב והודיע בשם המלך “לא לגעת באוכל בלי מזלג וכף”, טוב, ממתינים. חלפו עוד רגעים ארוכים והנה נכנסו מלצרים, עם מזלגות של מטר וחצי כל אחד, גם כפות של מטר וחצי… “לאכול רק עם המזלגות!” הכריזו.
הגויים החלו להסתובב סביב עצמם: “איך מגיעים לאוכל? מה המלך משוגע?” (תחשבו קצת ותבינו, שלא שייך לתפוס בידית המזלג ולהכניס לפה את האוכל התפוס בשיני המזלג, כאשר המזלג ארוך כל כך).
הם ניסו בדרכים שונות, אולי כך, שמא בצורה אחרת. חלפו עשר דקות ראשונות של מאמצים ללא הצלחה. מצידם כבר היו אוכלים ככה כבהמות בעשר אצבעותיהם, אך אסור! המלצרים עברו בין המסובים והזהירו שוב ושוב בשם המלך: “בלי כף וללא מזלג לא לגעת”. כאשר חלפה שעה, האוכל נשאר כמות שהוא. ואות ניתנה לסיום הסעודה.
אמרו הגויים לעצמם אנחנו לא נזוז מכאן. נמתין – לראות מה היהודים יעשו, וממה נפשך, אם יתנו להם מזלגות וכפות רגילות נבוא בטענה – היתכן.
למה הפלו אותנו לרעה?
היהודים הלכו ליטול ידים באולם השני, בו הוכן אוכל בתכלית הכשרות. נטלו ידים. והנה, גם כן אותו המשחק – אין כף אין מזלג. יושבים וממתינים. הגויים הסתכלו מהצד, כיצד גם להם מביאים מזלג שאורכו מטר וחצי. הגויים המתינו בציפיה לראות איך יפול דבר.
חייכו היהודים. הרהרו שוב ושוב. ואז, אחד נתן לשני. – כל יהודי נטל אוכל במזלג והאכיל את חברו היושב מעבר השני של השולחן… חלפה רבע שעה, נגמר האוכל!.
אמר הרב, “אדוני המלך אתה רואה הבדל בין גוי ליהודי?… מדוע רק ליהודים עלה הרעיון בראשם להאכיל את השני?:
האמת היא רבותי, שאם אני נותן לחברי לאכול ומסייע לו להכניס לפה, הוא כנגדי הרי יסייע לי, ושנינו נצא מורווחים, אבל הגוי, בראש שלו – לא מעלה בכלל רעיון לתת לשני, (גם לי גם לך לא יהיה…) היהודים הספוגים ב”ואהבת לרעך כמוך” מסוגלים לחשוב בכיוון כזה אבל הגויים לא. מצבו של
הגוי דומה לאותו קמצן שמעולם לא נתן, והנה הוא טבע בים בתל אביב.
רץ המציל לעברו וצעק: “תן, תן לי יד”. קרא הטובע מתוך הסערה: “לתת, אני אף פעם לא נותן”. וכך טבע ונעלם בפי הדגים הטורפים. הגוי לא מכיר מה זה נקרא – השני, הזולת עוד במתן תורה קיימנו בעצמנו “ואהבת לרעך כמוך”.
