מאת: הרב נתנאל העצני
מצאת חג הפסח ועד חג השבועות סופרים את העומר במשך שבעה שבועות. ראיתי שאלה מעניינת: מדוע על ספירת העומר, לא מברכים את ברכת שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה, כמו שמברכים על כל מצווה הבאה מזמן לזמן? הרי התורה מצווה בפרשתנו: “וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת” (אמור כג טו). אז מדוע לא מברכים על מצווה זו את ברכת שהחיינו? אחד ההסברים המובאים יסודו על פי המשנה במסכת עדויות, שר’ יוחנן בן נורי סובר, שבתקופה זו שבן פסח לחג השבועות נעשה דין ברשעים. זהו זמן של דינים שבו נפטרו תלמידי ר’ עקיבא. לכן גם מצוות הספירה זמנה בתחילת הלילה, בכדי להחליש את תוקף הדין. זוהי מצווה שזמנה בתקופת צער ולכן לא מברכים עליה את ברכת השמחה, את ברכת שהחיינו.
כידוע, בימים אלו נפטרו עשרים וארבע תלמידי ר’ עקיבא – על שלא נהגו כבוד זה בזה. רוב רובם של הבעיות המצויות בין בני אדם, זה חוסר הוויתור. אדם אינו מסוגל לסגור את פיו. לו היה שותק – המהומה והריב שהתפתח לא היו מתחילים כלל. ננסה לנתח את המריבה הראשונה בהיסטוריה, וללמוד ממנה. היא מובאת בתנ”ך. ביום הרביעי לבריאת העולם קטרגה הלבנה לפני בורא עולם. אמרה “אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד”. מה עשה הקדוש ברוך הוא, הקטין אותה. “וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים” ואחר כך נאמר “אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה” (בראשית א טז). הלבנה נצטמצמה.
על אותה מריבה שנו חכמים: הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים … עליהם הכתוב אומר “ואוהביו כצאת השמש בגבורתו” (שופטים ה לא. גיטין לו:). נשאלת השאלה: הרי רק הלבנה נענשה אולם השמש נותרה בגודלה הטבעי. אם כן, מה הרוויחה השמש בשתיקתה? ומדוע אמרו שהשומעים חרפתם ושותקים הם כמו השמש? וההסבר נפלא מאוד, על פי הנאמר בגאולה העתידה: “וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה’ אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וכו'” (ישעיה ל כו). כשהעולם יגיע אל תיקונו והלבנה תחזור אל גודלה הטבעי, או אז יגיע וישולם שכרה של השמש, שיהא אורה מבהיק שבעתיים. וכדברי המדרש, כאותו אור שבראו הקדוש ברוך הוא בתחילה, וגנזו בגן עדן. כל כך חשוב לשתוק, וכל כך קשה. ננסה לפחות בתקופה זו של ימי הדין על שלא נהגו כבוד זה בזה להבליג ולשתוק, ונזכה להיות אהובים למעלה ולמטה “ואוהביו כצאת השמש בגבורתו”.
