“אבל תסביר לי את זה, כבוד הרב”, פתח הנער את סגור ליבו בסוף מפגש מחזק.
זו כבר הפעם השלישית שהוא מגיע. אחד מהמשתתפים הקבועים הביא אותו, והנה, הוא רוצה לשתף או בעצם לפרוק.
“איזו מן דת זו, או שאתה צדיק או שאתה רשע! אתה לא יכול להיות גם וגם. להחזיק את הקרש משני הקצוות. לאכול את העוגה ועדין להשאיר אותה שלמה!!”
הבנתי מיד לאן הוא חותר. מבט קצר בפנים העדינות מגלות מהיכן הוא מגיע.
ככל הנראה פרק עול מתסכול או מבלבול. או בעצם שניהם. הגיע מעולם שנקרא, “תרתי דסתרי”, או במשפט ארוך יותר, כאלו ש”פוסחים על שני הסעיפים”.
שתקתי וגיליתי התעניינות. חשוב לי שהוא יאמר את זה בעצמו.
הוא שיחק בתנוך אוזנו, מפשפש בעגילו ובורר את המילים הרצויות. “תשמע,” ירה בצרורות, “איך ההורים שלי דרשו ממני להיות דתי, כשהם היו ההפך! איך הם שלחו אותי לישיבת פנימייה, – כשהם עצמם, – דורסים את ההליכות שלימדו אותי שם?!”
היה אפשר לשמוע את דפיקות הלב שלו כשהזכיר את הוריו. נראה שהוא מעריץ שלהם אולם בד בבד זועק על העוול שנעשה לו.
“אתה יודע שהם דרשו ממני, בהתחלה, שגילו שהבאתי פלאפון כזה, להחליף לפלאפון כשר – אך ורק בגלל שגם להם יש כזה… אבל מה עם המחשב שמחובר לאינטרנט שהיה לאבא במשרד. ולמה אמא, שלא מפסיקה להתגאות בפלאפון הכשר צופה כל היום בטאבלט הלא מוגן שלה”..
התלבטתי אם אני רואה דמעה מבצבצת או שזה סתם רטיבות. הנהנתי בהסכמה ובכל אופן השפלתי מבט, לא לוקח סיכון שיעמוד במצב לא נעים.
הבחור לא מתכוון לשחרר “האמת הרב, שלא כואב לי על הדרך ההפכפכית שלהם, כואב לי שהם זלזלו בי, התייחסו אלי כאל טיפש שלא מבחין בסתירות. שהם עצמם דורסים את הציפיות שלהם!!”.
זהו. נראה שהוא פרק הכל. הבנתי לליבו. מה יעשה הנער ולא יחטא. לא אמרתי בקול את המחשבה שקפצה לי לראש באותם רגעים, עם כאלו הורים – מי צריך אויבים. ביד אחת אוחזים בהלכה ומבקשים ממנו לעמוד בדרישותיה וביד השנייה הם עצמם רומסים אותה. תרתי דסתרי, כבר אמרנו.
הבנתי גם אותם! אפשר לקרוא לזה תחלואי החברה. בבית היא תחביא טאבלט פרוץ, ובחוץ תנפנף בפלאפון הכשר. הכל בכדי להתאים לדרישות החברה, מה יגידו.
רק הבעיה הקטנה בכל הבועה הנפלאה הזו, שלילד המתבגר אין את הכוחות ליישר קו. להתאים את עצמו בכדי לרצות את החברה. עוד לא נולדו בו השקרים הפנימיים שהתרגלנו אליהם. מצידו נעשה לו עוול שאין כדוגמתו. זלזלו בו, באינטליגנציה שלו, דרשו ממנו דרישות מיותרות שהם עצמם לא עומדים בהם, וניסו לכפות עליו דרישות שנראות לו, ובצדק, מוגזמות.
“טוב. תראה. אני לחלוטין מבין אותך” התחלתי להשיב לו, “אני שם לב שאתה שואל מתוך נקודה אמיתית שמציקה לך, ורואים שאכפת לך לפתור את זה. לכן אסביר. למרות שאולי זה לא בדיוק מה שהיית רוצה לשמוע.” הבחור רוצה תשובות. לא חיבוקים ולא שום דבר אחר.
“קודם כל עליך לדעת שההורים שלך נמצאים במסגרת. החברה, הקהילה, כל אלו הם בעצם מסגרת, שכשלעצמה, אין דבר יותר טוב מכך. אדם שנמצא במסגרת נשמר ובונה את עצמו הרבה יותר מאחד שלא. ועובדה, שגם הוריך לא העזו לשבור את המסגרת שעשו לעצמם. שנית. מה שהם עושים לא משקף את המסגרת החברתית שבחרו לעצמם. לדידם, הם אולי סוטים מעט מהמסלול אבל עושים זאת בצנעא. משאירים לעצמם את האופציה לחזור אליו בקלות”.
“אומנם כל זה מסביר רק את ההתנהגות שלהם – כלפי מה שהם מאמינים. לא כלפיך. אתה ראית זאת בעיניים לא נגועות וללא אינטרסים. ראית את אלה שנחשבו למנהיגים שלך מתנהגים בניגוד מוחלט למצופה מהם, לכן זה עורר אצלך כעס, עליהם, ועל הדת המוזרה שלהם!.
אולם האמת היא שיש לחלק, בין אנשים שאתה מעריך ומייקר אל ההתנהגות שלהם. לא מן ההכרח שהם מקיימים את התורה קלה כבחמורה.
הרי חכמינו אמרו כבר “תורה מונחת בקרן זווית, כל הרוצה ליטול – יבוא וייטול”. הם לא כתבו שהתורה אצל משה רבינו או אחד מן הנביאים. היהדות ומצוותיה מונחים בצד. לא שייכים לאף אחד. מי שרוצה לברר משהו, יבוא לאותה קרן זווית ויבדוק.
אומנם ניתן ואף נכון, להתייעץ ללמוד ולסמוך מהיקרים לנו, אבל אף פעם לא להפוך אותם לנותני התורה ולמייצגיה הבלעדיים.
