מאת: ה”ה נתנאל העצני

פגשתי אותו בסופר מצרכי מזון הקרוב למקום מגוריי.

מבוגר אך גבוה, ראשו כפוף מעט, מעיניו ניבט עצב.

עובד הוא, ברשת מצרכי מזון בגיל העמידה.

הגעתי בכלל כדי לפגוש עובד אחר, יהודי יקר וחביב שאיבד לא מזמן את אביו, והנה זה מצטרף, מרגיש חופשי לשוחח, על שוויון בנטל, גיוס חרדים, יהדות איסלם ונצרות.

הבחנתי מיד שמשהו כואב לו, נקודה פנימית שלא נותנת לו מנוח.

השבתי קצרות על ראשון ראשון, ושני שני, והלאה, השיחה ממשיכה וקולחת, ומשהו מתחיל להתקלף.

ואז הוא התפרץ לי באחת התשובות, “אל תספר לי מה זה!! אני גדלתי בבני ברק, אני יודע על מה אני מדבר!!”

– אוווו, הנה זה בא – שתקתי ונתתי לו לפרוק.

“הייתי בבית ספר חרדי. היה לי מורה, מה זה מורה,” כאן נזרקה לאוויר קללה עסיסית, “הרב הזה. נתן לי מכות על שום דבר!! סתם ככה! ממש חיפש אותי. ומאז, אני לא סובל אותו, ואת החרדים, ואותך!”.

שמחתי על הדיבור הישיר, שתקתי שניונת, שיירגע, ואז השבתי אף אני בשיא הכנות. “אני בטוח שהוא ייתן את הדין! אבל בינתיים, אתה הוא זה שמשלם על זה!”

בהחלט אתגרתי אותו. הבחנתי בו נדהם מהתשובה. אולי ציפה לרחמים, להכלה, במקום זאת שטחתי לו את המציאות הכואבת שהמיט על עצמו.

“אני לא משלם כלום. אני עשיתי מה שבא לי ואני עושה כל מה שאני רוצה ולא מאמין בכלום, ושום דבר לא מעניין אותי.” היה הרבה יובש במילים שחזרו על עצמם.

העברתי עליו מבט ארוך, סוקר אותו מקדקודו עד שולי רגליו ונעליו. כמה עצב ומרירות ניבטו מעיניו, כמה אומללות.

ליבי מלא רחמים אולם הרגשתי חובה להבהיר נקודה חשובה. “אתה צודק!! הרב הזה עשה לך עוול, הוא קיבל בידיים נשמות והוא הרס אותן, אבל איפה אתה בתמונה? למה נתת לו? למה הרסת לעצמך, למה ויתרת?!”

לקחתי נשימה והמשכתי, “הוא עשה מעשה קיצוני ואתה שיתפת איתו פעולה. נפנפת לו בחזרה, ובאותה הנפה הכנסת גול עצמי. או יותר נכון, בוקס אדיר במלואה העוצמה ישירות לפנים – של עצמך!!

כשהרווחת את המרירות הפסדת את השמחה. הפסדת את היהדות שלך במשחק אגו”.

הוא משך בכתפיו ולא הגיב. היה משהו בדממה הזו, כאילו החנות העמוסה נשתתקה לפתע.

הרהרתי ביני לבין עצמי אם הוא מסכים איתי. שהוא החזיר – אבל בעיקר לעצמו, ובדרך הפסדנו עשרות שנים שהלכו לאבדון.

– – –

“השפלה נפשית. הלקאה של מבוגר סמכותי”.

אחד הדברים שמדרדרים אדם בתחילת חייו למקומות שמעולם לא היה חפץ להיות בהם הוא הלקאה של מבוגר סמכותי.

רובם ככולם של בני העשרה, ואף פחות מכך, חשים חוסר כבוד לגשת להתלונן על המכה – המשפיל. אינם רוצים להוסיף השפלה נוספת על זו הקיימת.

התסכול בוער פנימה, גועש ורועש, ומתפרץ מתי שהוא, לפעמים בדרך של שבירת כלים ונטישה. עזיבה של הדת ויצירת מחסום אדיר חזרה.

בדיקה עצמית:

האם נכון לעשות זאת? לפעול באינסטינקט הפרינציפ בלי לחשוב צעד קדימה?
האם במקום אחר יהיה לי טוב יותר?
והאם המכה, הוא המייצג את דרכה של היהדות?

חשיבה נכונה:

א. ידיעה ברורה היא שאסור להכות! במיוחד כשמדובר במישהו שאמור להיות אחראי וככזה לא ייתכן שהוא מאבד עשתונות.

ב. בשום מקרה ובכל מצב, וגם אם ידוע שההורים יצדדו כדעת המכה, צריך לזכור: יש דין ויש דיין. יש מי שמנהל את העולם, משיב לצדיק כצדקתו ולרשע כרשעתו.

ג. בריחה מהתמודדות לעולם אינה פתרון, ואינה תורמת לשקט נפשי. להיפך, התחמקות שכזו, ייתכן שמועילה כלפי חוץ. אולם בפנים אני נשאר כעוס, אכול, ובטח לא רגוע.

מה עליי לעשות:

בשעת מעשה – יש לגשת למישהו שאנו סומכים עליו ולספר לו את תחושתנו למה שקרה. סיכוי גדול שהלה יתעמת עם המכה ואנו נבחין בו מגמגם ובורר מילים כדי להצדיק את מעשיו.

לאחר מעשה, – כשכבר לא יעזור לנו לספר, עלינו לחשוב בעצמנו. מה יועיל לי לעשות דווקא. לאן זה יוביל אותי, אני המפסיד העיקרי מהבריחה הזו. ואולם אותו אדם המכה, המתיימר אולי להיקרא רב, לא עשה כפי שהיהדות מצפה ממנו. אבל אני יעשה.