חננאל. זהו שמו של חייל בן תשע עשרה מקרית מלאכי ששירת באזור חברון.
בוקר אחד עשה חננאל פטרולים כהרגלו כשלפתע הגיח לעברו מחבל וירה לעברו שלושה כדורים. היריות פגעו באזור גב תחתון הוא נפל אל תוך שלולית הדם של עצמו והמחבל יימח שמו נמלט.
חייל מפלוגה אחרת ששהה בקרבת מקום באותה עת, שמע את היריות ורץ לכיוון. הוא הגיש לחננאל עזרה ראשונה מצילת חיים ופינה אותו לבית החולים.
חמש וחצי בערך רבע לשש מקבלים ההורים את הבשורה הקשה. בנם יקירם נמצא בבית החולים במצב אנוש. הם מגיעים במהירות וממתינים מחוץ לחדרו כשהם קוראים תהילים ומייחלים לבורא עולם שיציל אותו.
אחרי שעות בודדות יוצא אליהם רופא חמור סבר ומבשר להם: הצלחנו לייצב את מצבו, חננאל יצא מסכנת חיים אולם המשיכו להתפלל שכן המצב עדין קשה מאוד, אברים פנימיים נפגעו.
ההורים מאושרים למשמע הבשורות המרנינות. הרופא לוקח נשימה ארוכה וממשיך, עליכם לדעת דבר אחד, אם חננאל לא היה מקבל את העזרה המקצועית והמהירה בשטח ודאי לא היה נשאר בין החיים.
האמא מבינה שיש אדם בעולם, חייל שאינה מכירה, שבזכותו אין לה מיטה ריקה בבית. שבזכותו אין לה כיסא ריק בשולחן השבת.
אחרי ימים ספורים עולה האמא לשידור באחת מתחנות הרדיו, היא מספרת את השתלשלות האירועים ומבקשת מהשומעים: אם יש למישהו מושג מיהו החייל שהציל את בני שיתקשר, ברצוני להוקיר ולהודות למציל האלמוני. היא מותירה את פרטיה אולם איש אינו מחייג.
אותה אמא מוכרת גם כבעלת מכולת שכונתית בקרית מלאכי. היא הזמינה חריטה על גבי שיש בו פירטה ותיארה את סיפור ההצלה. את השיש ביקשה להניח בפתח החנות.
לאחר כשנה וחצי מגיעה אישה אל המכולת, וכיוון שעישנה סיגריה המתינה בחוץ ובנתיים קראה את כל הסיפור.
כשסיימה, נכנסה אל החנות ובדמעות פנתה אל המוכרת: “לפני שנה וחצי סיפר לי הבן שלי סיפור כזה בדיוק, איך שהוא הציל חייל..”
המוכרת התחילה לבכות מהתרגשות. “מדוע את בוכה?” שואלת אותה האישה
מה זאת אומרת, אני האמא של החייל שניצל”
הן נופלות זו על כתפי זו דומעות ורועדות מהתרגשות. האישה מחייגת לבנה, “מה נשמע דודי, אתה זוכר שסיפרת לי לפני שנה וחצי שהצלת חייל, אני פה בקרית מלאכי על יד סבתא, יחד עם אימו של החייל שהצלת”
“ווואו, אמא,” החייל מפתע לשמוע. אימו של חננאל שומעת את קולו ונחנקת מבכי, היא מבקשת ומתחננת “מה דעתך שניפגש היום בערב לסעודת הודיה אצלי בבית?”
האישה מסכימה, היא מחייגת לבניה ובנותיה מבררת שכולם יכולים להגיע ומודיעה למוכרת בשמחה, בעזרת ה’ נגיע.
שמונה בערב. תקתוקים בבית המשפחה בקרית מלאכי. ברגע שחננאל ואימו רואים את החייל המציל הם נדהמים ומתרגשים, ובמיוחד האמא שהחלום של חייה לפגוש במציל בנה מתגשם.
ושבים סביב השולחן אומרים דברי תורה ונשמת כל חי לפתע האמא מבאר שבע מביטה בעיני המארחת שלה ומתחילה להחוויר.
“הכל בסדר?” מבררת אימו של חננאל בעדינות ומגישה לאורחת כוס מים צוננים.
“אני רוצה לשוחח איתך בארבע עיניים” מתחננת האורחת.
הן נכנסות לאחד החדרים והאמא מבאר שבע מבררת “כמה זמן המכולת בבעלותך?”
“שלושים וחמש שנה”
“אני מבקשת, אנא נסי להיזכר, לפני עשרים ושתיים שנה נכנסה אלייך לחנות נערה צעירה!”.
“איך אוכל לזכור פרט שכזה?!”
“הקשיבי. לפני עשרים ושתיים שנה החנות הייתה מסודרת בצורה שונה. הקופה בצד הזה ומדפי המוצרים שכנו בצד הזה…”
“נכון. נו..”
“נסי להיזכר, לפני עשרים ושתיים שנה נכנסה אלייך למכולת נערה צעירה וראית על פניה את עיניה הדומעות, כשהתעניינת סיפרה לך שהיא נשואה טרייה והיא בהריון, ואין לה כסף לגדל את הילד ולכן קבעה תור להפלה. את זוכרת איך באותו ערב נתת לה את כסף הפדיון היומי ואמרת לה, בכסף הזה תגדלי את הילד וכל פעם שתצטרכי תגיעי הנה ואני אעזור לך, זוכרת??”
“בטח שאני זוכרת”
“תדעי לך, אני מבטיחה שאותה הנערה שנכנסה אלייך לחנות לפני עשרים שנה – זו אני, והתינוק שניצל מהפלה בזכותך זה הבן שלי שיושב כאן בסלון והציל את הבן שלך…”
נפלאות דרכי ההשגחה. היא חשבה שסייעה לנערה צעירה במצוקה אולם בכך הצילה את חיי בנה.
