מלב אל לב | הפינה לנערות | מאת: הודיה. ה
חנוכה האחרון. אני בטיסה צפופה ורגילה במסלול תל אביב-קייב. יושבת עם קבוצת נערות וחושבת לעצמי, איך זה יתכן: הרי אף אחת מאתנו לא רוצה שיכניסו אותה אל תוך קופסת מתכת עם כמה מאות זרים ומוזרים, ועוד למשך שעות ארוכות ומתישות. בכיסא צפוף, עם עוד 2 על ידך, וכשהאוכל לא בדיוק האוכל של אמא…
אבל עובדה. עיני הרואות איך כולנו מוכנות לשלם על ה”תענוג” הזה שנקרא כרטיס טיסה, ללונדון לאומן ולשאר יעדים… וכשנוחתים, אנחנו שמחות ומאושרות ומודות לצוות המטוס בלב שמח.
חשבתן על זה? אם הייתה תקלה והמטוס מאחר מעט או משהו כזה, אנשים יתלוננו, אבל רק עד הטיסה. בטיסה אין שום תלונה, שצפוף, שחם…
יודעת למה, כי אנחנו יודעות שזה חלק מהתוכנית. בסך הכל עוברות מיעד אחד למשנהו. מפה לשם. זו רק טיסה חולפת. לכן אנחנו ‘מרגישות בעננים’, ממש זורמות עם הקשיים בידיעה שיש מתי שהוא נחיתה, וכן, גם משלמות על כך תשלום מלא.
לכן גם בחיים שלנו: כצל עובר. כמטוס חולף. חיים שמעבירים אותנו ליעד אחר. נהיה מוכנות לסבול אם יש עיכובים בטיסה. נחייך גם אם לפתע צפוף וחם. וגם כשהאוכל לא בדיוק מושלם בשבילנו. והכי חשוב, לא נחשוש לשלם על אמונתנו מחיר מלא, טבין ותקילין. להיות מאושרת ו’להרגיש בעננים’…
2 תגובות
מעלףףףף את אלופה
איך את מגיעה לזה
חזק מדהים ביותר ..