הרב נתנאל העצני ה”יו
קרה מה שקרה, ושריפה פרצה באחד מחדרי הבית. הראשונים לגלות זאת היו דווקא השכנים והם הזעיקו את מכבי האש. אולם כיון שכל רגע הוא קריטי, חייבים לנסות להציל.
שכן אמיץ מחליט לעשות מעשה. רץ אל הדירה שתכף תיהפך למאכולת אש, מנסה לפתוח את הדלת אך היא נעולה.”פתחו, פתחו!!” קורא תוך כדי שהוא טופח עליה בחוזקה.
שניות ארוכות שנדמות כנצח חולפות והנה נשמעים צעדים איטיים. “מי זה?” נשמע קול חלוש.
“תפתחו את הדלת!! יש שריפה, תפתחו!!”
הספק נשמע בשאלה שחוזרת על עצמה שוב “מי זה?”
“עד שמכבי האש יגיעו”, מנסה השכן להסביר בפאניקה לדלת האטומה “עלול להיות מאוחר מידי! אסוף את בני הבית והסתלקו!!”. הוא זועק וגרונו ניחר. משום מה, נראה, שאין הם מודעים לסכנה האיומה שרובצת לפתחם.
ניסיון אחרון מצדו לפני שהוא נס על נפשו: “פיתחו את הדלת, תפתחו מעט…”
המפתח בידיהם, לו יפתחו מעט, משהו, רק ישחררו את הדלת מנעילתה…
נכנסים לחודש אלול. חודש הרחמים והסליחות. אנחנו לא מודעים לשריפה שמשתוללת בחדרי ליבנו, משהו אטום, סגור על מסגר ובריח, והקדוש ברוך הוא מבקש ומתחנן, ‘פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח של אולם’.
רק שחררו את הדלת מאחיזתה. רק הבינו את הסכנה הטמונה בימים הנוראים ואני כבר אעשה את השאר. אפתח לכם והימלטו. הצילו את נפשותיכם.
מה חסר בשביל הפתח הקטנטן הזה. מה יביא לנו את הרצון לסובב את המפתח, זה מתחיל עכשיו. חודש לפני ראש השנה מתחילה ההזדמנות להריח את ריח השריפה, לחשוש מפניה. ללא הכנה מתאימה של שוטטות בין חדרי הבית \ הלב, יתכן ולא נגיע מוכנים. נמצא את עצמנו בראש השנה יושבים בשולחן החג ושואלים את עצמנו שוב ושוב, מי זה? מה זה? מה אני עושה כאן?!
אולם זו עבודה, ועבודה קשה. שדורשת מאמץ, השקעה וזמן. זמן – שבימינו הלחוצים והעמוסים חסר כל כך. אולם עם כל זאת זה אפשרי. ניתן להגיע מוכנים. קרוב ה’ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, צריך רצון אמיתי לדעת את הסכנה.
נקודה זו נמצאת בפרשתנו: על הפסוק “כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם, לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה”. (ראה יב ה)
מבארים המפרשים שאפשר להעפיל ולהגיע לדרגות שאין נראה בידינו שניתן להשיגם. וזאת אם רק נרצה, נבקש, נדרוש!.
אם תדרשו – ובאת שמה. עוד שיעור תורה, עוד מחשבה טובה, אם רק נדרוש נגיע לשם, והבא להיטהר מסייעים בידו.
שבת שלום.
