מאת: הרב נתנאל העצני
ישנה בדיחה ידועה.
טרם עידן הטכנולוגיה למי שלא היה מספיק כסף לסוס ועגלה היה הולך ברגליו ממקום למקום.
היה אביון אחד שהלך שלושה ימים מכפר לכפר והגיע ליעדו בשעת חצות כשהוא עייף מותש ורעב, מאוד רעב. החליט שהוא חייב לשבת לארוחה דשנה ודפק על הבית הראשון שראה בו מזוזה.
“שלום”, פותח לו בעל הבית לבוש פיג’מה.
“לילה טוב, הגעתי עכשיו מכפר פלוני, יש לי חדשות בשבילך” אמר בדרמטיות. מקווה שהלה ישתכנע. למזלו, לאותו יהודי היו קרובים בכפר ממנו הגיע והוא הכניסו פנימה.
“מה שלום חיים כהן?” שואל אותו המארח.
“אל תשאל… מסכן. אפשר כוס מים?”
הלה רץ להביא לו מחכה לשמוע את הבשורות הלא מרנינות. “לצערי, הוא נפטר בשריפה לפני כמה ימים, האם לא שמעת?! תגיד, יש אולי משהו חם לאכול? אני גווע ברעב!”
“כן כן בטח, ומה שלום רעייתו?” שואל הלה בחשש ואץ להדליק אש לחמם לאורחו תבשיל.
“גם היא מתה. נשרפה יחד איתו בשריפה שכילתה את ביתם. אנא ממך, הזדרז, אני מאוד רעב”.
הלה מוזג מהאוכל ומגיש צלחת גדושה וסכום כשדמעות מבצבצות בעיניו. “שמא אתה מכיר את שכנם פנחס לוי, מה שלומו?”
“האם לא שמעת?!”, מחייך האורח לצלחת שעושה את דרכה אליו. “נפטר שבועיים קודם להם”.
“ממה???” מזדעק המארח. “מחלה”, מסנן האורח מבין שיניו תוך אכילת בולמוס. הברות לא ברורות נשמעות ממנו, “כולם מתו, כולם מתו…”
כשסיים, קם לשטוף את ידיו, הודה בחיוך רחב למארחו, “הכל בסדר, לכולם שלום, חיים בבריאות ובשלווה…”
“אז למה אמרת שהם מתו?” המארח קפץ בחמת זעם.
“כשאני אוכל, – כולם מתים!” השיב בחיוך ועזב את הבית.
זה כמו הסיפור עם השנורר שאסף כסף בבית כנסת גדול. תוך כדי שהוא אוסף ניגש אליו אדם שאירגן מנין והציע לו להצטרף להשלים. השנורר בכלל לא התייחס אליו. אבל הלה בשלו, מנסה ומנסה, קורא לו, ניגש אליו. ברגע שהוא נגע בכתפו זה כבר היה חציית קו. השנורר נתן לו כזה מבט, מה אתה מפריע לי?!! אתה לא רואה שאני עובד!!.
עכשיו נתאר לעצמנו, כמה פעמים נכנסנו לשיעור תורה ויצאנו אותו הדבר בדיוק! לא קולטים כלום! לא תופסים. ואנחנו לא יודעים להסביר לעצמנו למה. – תחושת תסכול של בזבוז זמן.
בואו נלמד מאותו יהודי שהיה רעב. חדור מטרה הודיע שכולם מתו בשביל לאכול. וכשסיים, החזיר אותם ברגע אחד לחיים.
נהיה כמו אותו שנורר חדור מטרה שלא משנה מה רוצים ממנו, הוא לא מפסיק לעבוד!.
אבל ניקח את זה למקום טוב. איך כתוב “זאת התורה אדם כי ימות באוהל” דורשים מכאן חכמינו שמי שרוצה באמת להצליח בתורה עליו באותו הזמן למות, להתנתק, לנתק את הסלולארי, ולהיות בפוקוס. רק כך מצליחים.
נקודה נפלאה זו נמצאת בפרשתנו, פרשת ואתחנן: חכמינו נותנים עצה נפלאה בדרך רמז להצלחה בלימוד מהפסוק “וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם” (ואתחנן ו ו).
בשלושה חלקים: על האדם לחשוב שהוא יחידי בעולם ואין בלתו. ושאין לו אלא את השיעור הזה בלבד. ושאין לו אלא רק את הזמן הזה.
‘והיו הדברים האלה’, – רק הדברים האלה ישנם.
‘אשר אנוכי מצווך’ – רק אותך אני מצווה.
‘היום’ – רק היום יש לך את האפשרות לשמוע.
נכנסים לשיעור? בואו נתנתק לגמרי מכל הסובב אותנו. רק על ידי ניתוק נצליח באמת להתחבר.
שבת שלום.
