הדיבור הוא המקשר בין בני האדם, השתיקות הן היסודות עליהן נתמך הקשר.
הסיפור שלי קרה בתאריך יא’ במר חשון שנת תשע”ח, לפני שנה ועשר חודשים.
כפי שכולם יודעים, זהו יום פטירתה של רחל אימנו, ביום זה פוקדים אלפי ומאות רבבות מעם ישראל את קברה, כדי לזכות להיוושע בישועות פרטיות וכלליות.
גם אני, כמו כולם, שמתי פעמי אל קברה ביום הגדול הזה, – כשהגעתי לציון, כמצופה, הקבר היה מלא מפה לאוזן אנשים בכל מיני סגנונות מכל המגזרים והחוגים.
החלטתי לנצל את פרק הזמן עד להגעה לציון וכבר בחוץ התחלתי באמירת פרקי תהילים, כשמפעם לפעם גל אנשים מתקדם באיטיות רבה.
סוף סוף הגענו לציון, וכמובן שגם שם העומס היה מעבר למצופה, ושוב אנשים מתקדמים ואני זורמת יחד איתם.
הגיע שלב שנוצר מקום, כמו חור שאף אחת לא עמדה בו, ניצלתי את ההזדמנות ונעמדתי שם. אחת הנשים שכנראה לא מצאה חן בעיניה שראיתי את המקום לפניה החליטה שתפסתי את מקומה ועקפתי אותה. ופשוט הרימה שאגות וצרחות, קיללה קללות נמרצות ודיברה בצורה שמאוד לא תאמה את הקדושה ואת היום. כל הנשים שעמדו בציון הסתובבו כדי לראות למה היא כל כך שואגת והסתכלו עלי כאילו מה עשיתי לה.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, מרוב בושה, פשוט שמתי את הסידור על פני ובכיתי ללא הפסקה, והיא ממשיכה: “תורידי את הסידור אל תשחקי אותה צדיקה … ”
באותן דקות כואבות, שאי אפשר לתאר את הבושה שחשתי על לא עוול בכפי ניגשו אליי מספר נשים ובקשו שאברך אותן, וכשכולי בוכה לתוך הסידור מלמלתי את השמות בתוך ליבי, ותוך כדי, ביקשתי גם על עצמי: שעד שנה הבאה ביום הפטירה אזכה להיות כלה.
בתאריך ו’ במר חשון תשע”ט זכיתי ברוך ה’ להיות להתארס ואחרי שלושה חודשים להיכנס תחת החופה ברוך ה’.
ראוי שנזכור: הקדוש ברוך הוא לא נשאר חייב, ויותר מהכל, הרי כמו שכתוב בתהילים: “תולה ארץ על בלימה”, הקדוש ברוך הוא מעמיד את כל העולם, על זה ששותק ובולם פיו בשעת מריבה.
