כשהתגורר רבי שמחה מפשיסחא בימי בחורותיו בבנדין, היה מעשה שבא לעיר יהודי חסיד אחד, עני בן טובים, שחיזר מעיר לעיר בערי המדינה והתרים בשביל הכנסת כלה.
נתן לו רבי שמחה נדבה הגונה, וביקש מחברו, אברך מן החסידים שאחראי כגבאי על תיקון הספרים שיוסיף לו לעני מהקופה של הצדקה שמסורה בידו.
כשנודע הדבר בבית המדרש נעשה רעש: אין זו אלא מעילה בהקדש! איך הביא מעות של צדקה לכיסו של אורח.
נתכנסו טובי בית המדרש לאסיפה, להשית קנס על המועל בהקדש ולגדור פרצה. נכנס רבי שמחה אף הוא עמהם.
ישבו ופתחו בדינו של האברך וכל אחד ואחד מהפך בחובתו, מפליג בעבירתו ומחמיר בקניסתו.
נענה רבי שמחה בונים ואמר: רבותי אספר לכם מעשה שהיה:
פעם אחת בא דבר ליער. כמה אלפים של חיות ובהמות מתו במגפה. נתכנסו כל הולכי ארבע אצל האריה, מלך החיות, לטכס עצה איך לעצור את המגפה.
נענו הזקנים ואמרו: כך מקובלנו מאבותינו ואבותינו מאבותיהם, אין מגיפה בלא עוון. נמנו וגמרו, שהמלך ושריו ישבו לערוך משפט, וכל חיה ובהמה תעמוד לפניהם ותתוודה על חטא שחטאה. ומי שחטא יהא נידון למיתה וכל העדה כולה נקיים.
עשו כן.
עמד הנמר לפני בית הדין והתוודה: – אדוני המלך והשרים, פעם אחת תקף עלי הרעב. פגשתי באדם, טרפתי ואכלתי לתאבוני.
עיינו הדיינים בדינו והחליטו: – הנמר צדיק גמור. לא דרס אלא לרעבונו. לכך נמר הוא.
עמד הזאב והתוודה: – אדוני המלך והשרים, יום אחד הייתי רעב ככלב. כל היום כולו לא טעמתי טעם אוכל. לעת ערב ראיתי פרה ועגל רועים יחדיו. טרפתי את הפרה ואכלתי אותה ואת בנה.
יצא הדין: – הזאב זכאי. לא טרף אלא לרעבונו. לכך זאב הוא.
וכך זיכה בית הדין כל חיה למינה וכל בהמה למינה…
אחרונה למתוודים הייתה הכבשה. אף היא עמדה והתוודתה:
– אדוני המלך והשרים. פעם אחת, בימות החורף, היה קור וכפור גדול. חס עלי הרועה שלי והכניס אותי מן הדיר לביתו. בלילה ראיתי כמה אניצי קש בתוך נעליו. תקף עלי הרעב, שלפתי את הקש ואכלתי. למחרת יצא האדון שלי לשוק כשאין קש בנעליו.
– “רשעה בת רשעה!” – נפלו כולם על הכבשה התמה והתמימה “חטא גדול חטאת, ובגללך באה המגיפה ליער!!” ותוך כדי דיבורם הייתה הכבשה טרף לשיניהם.
“אף הנידון כך” מסיים רבי שמחה ומתכוון כנגד היושבים באסיפה. “אתה, רבי אריה, מלווה בריבית קצוצה, אין בך שמץ חטא. שהרי לכן רבי אריה אתה. ואתה, רבי זאב, גוזל את הרבים ברמאות במסחר, אינך טועם טעם חטא. שלכן רבי זאב אתה. ואתה, רבי דוב, עושק שכר שכיר, אין עבירה בידך. לכן רבי דוב אתה. לא חטא אלא רק אותו אברך התם והתמים…”
