היו שני כפרים השוכנים בצמידות זה לזה אך הבדל תהומי ביניהם, האחד כפר עניים מרודים שאף היה נראה ככזה, והשני כפר מטופח ומסודר כיאה וכיאות לכפר עשירים ומכובדים.
יום יום היו תושבי כפר העניים מביטים בכפר השוכן לצדם ועיניהם יוצאות מחוריהן. מהיכן להם העושר הרב, שאלו בינם לבין עצמם מפעם לפעם. הקנאה אכלה בהם כל חלקה טובה עד שיום אחד החליטו לעשות לזה סוף.
וועדה מיוחדת התכנסה בחשאיות בבניין מועצת הכפר בכדי להחליט אחת ולתמיד על מיגור כפר העשירים, הצעות שונות ומשונות הועלו אך רובם ככולם נדחו מיד. חלקם מחוסר תקציב וחלקם היו ממש לא ראליות ורק ביטאו, עד כמה שנאתם בוערת בליבם.
לפתע נשמע רעיון מפי מזכיר הכפר.
כשעיני כולם נשואות אליו סיפר המזכיר את שראה בביקורו בעיר הגדולה. “אם נביא לכאן תותח, נוכל למגר ולהבריח את העשירים הגאים..”, בעיניים נוצצות שטנה הטיב להסביר ליושבי הוועדה איך פגז בודד מפיל בנין שנבנה במשך חמש שנות עבודה מאומצת.
למרות מחירו הגבוה עדיין היה זה משהו שהכפר יכול לעמוד בו. מחיאות כפיים מצד יושבי הוועדה סימנו למזכיר לעבור לשלב ההצבעה. אצבעות מורמות אל על וההחלטה נחתכת פה אחד: “בעוד שבועיים תצא משלחת, אשר מורכבת מטובי מוחות הכפר אל העיר הגדולה ותקנה תותח כבד איתו יהרסו את כפר העשירים הנלוזים.
הזמן חולף בעצלתיים והכפריים נרתמים להמציא את הכסף הדרוש. זה מוכר את פרתו וזה את מנעליו. ‘הקנאה הוציאה אותם מדעתם’, אמר מי שאמר – נוכח ההירתמות יוצאת הדופן להצלחת התוכנית.
אכן, שבועיים לאחר ההצבעה יוצאת משלחת מחכמי הכפר אל העיר, הם תרים ומבררים על ממכר כלי נשק. לבם מתמלא באושר כשהם מביטים לראשונה בתותח מסיבי עשוי פלדה, צריח באורך מטר וחצי נשען בכבדות במוטות עץ חזקות שנישאות על גלגלים.
כשהמוכר מטיב להסביר איך פועל התותח מסרבים הכפריים הנבערים להקשיב נוכח גיחוכי המזכיר. “אדוני, אין צורך, אני יודע טוב מאוד איך הוא פועל! הרי אני הוא שהבאתי את הרעיון בפני וועדת הכפר…” משום מה, חושב המזכיר שכיוון שזרק את הרעיון, כבר נעשה אומן בהפעלת תותחים.
כל הדרך חזרה מתרוננים הכפריים בדמיונות שווא. בחזיונם כבר רואים הם את כפר העשירים עולה באש והללו בורחים מאימת התותח כבמנוסת עכברים. את בואם קיבלו בכבוד גדול כל יושבי הכפר אנשים נשים וטף ללא יוצא מן הכלל. כל מי שבביתו שטיח או רפסודה מסוג כלשהוא הוציאם אל הרחוב הראשי והסתיר את שביל העפר. הכפר לבש צורה מכובדת.
משני צדדי השביל עומדים הכפריים ומוחאים כפיים בהתלהבות, שעה שהכרכרה נכנסת אל הכפר. רעדה אחזה בהם בראותם את התותח נישא בגאון. הכרכרה נעצרת ומייסד הרעיון – המזכיר נוטל את רשות הדיבור. “הצדק צריך להיעשות!” זועק בגרון ניחר “והוא יעשה היום!!”. משפט אחד תמציתי שלהב את ההמון. ללא שהיות מיותרות המשיכה הכרכרה אל גבעה סמוכה ממנה ניתן להשקיף אל שני הכפרים בו זמנית. התותח הורד – ואיך לא, המזכיר מכובד להדליק את האש. רק דבר קטן שכחו ‘חכמי’ הכפר לעשות, לכוון את הצריח אל כפר העשירים, במקום זאת, מכוון היה אל כפרם שלהם.
בזחיחות לא אופיינית ללבושי הסחבות שלבש ניגש המזכיר למלאכה. מדליק אבוקה ומצמידה אל תחתית התותח, שניות ספורות חולפות ולהפתעת הנוכחים כדור אש מתעופף היישר אל עמוד מרכזי בבניין המועצה, העמוד מתרסק ואחריו נופל הבניין כולו.
צרחות אימים נפלטות מפיהם כשהאשם היחיד הינו המזכיר, הוא שהמיט עליה את האסון הנורא.
צחקוק ליצנות נשמע מפי המזכיר. “רבותיי.. אם כך הרס התותח בכפרנו הדל, תארו לעצמכם מה עשה בכפר העשירים…”
אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק…
הרי ברור שבכדי לנצח במלחמה צריך לדעת את סוגי כל הנשק שבידנו, תכונותיהם, ואופן השימוש בהם. ללא זאת הפגיעה עלולה להיות כמו גול עצמי.
יכול להיות לנו מטוס קרב בחניה אך ללא ידיעות הטסתו והטלת הטילים הוא לא יעזור לנו. להיפך, ייתכן מאוד שבניסיונותינו להטיסו נפוצץ אותו בתוך הבית.
ההבנה היא, שבכל יום קם היצר להילחם בנו. ואולם לנו קיימים כלים כדי להחזיר מלחמה. חשוב שנדע, במה אנו טובים. באיזה טכניקות אנו מתגברים עליו בקלות.
