מעשה במשפחה שגידלה תוכי מדבר – ענק, ססגוני ושובה לב. היה התוכי אהוב מאוד, הכלוב שימש לו רק כמעון לשינה, ובכל שעות היום היה מעופף בבית, נתלה על הכתף, ואף מטייל להנאתו בחצר. הכיר את כל בני הבית בשמותם, ורכש אוצר מילים נכבד.
כאשר זכו וחזרו בתשובה – זכה גם התוכי להגדיל את אוצר המילים שלו: כשצלצל הטלפון, היה קורא: “הלו, שלום, ברוך ה’, בעזרת ה'”, וביום שישי, מבלי שאיש יאמר, היה מתחיל לצפצף: “שבת שלום, שבת שלום”.
יום אחד יצא התוכי לחצר, ובאותה עת התקלקל דוד השמש על הגג. עלה אחד מבני הבית לתקנו, שחרר את הצינור – וזרם מים חמים ניתז למרחוק ושטף את התוכי הנופש.
נבהל התוכי, פרש כנפיים וברח. כששבה אליו רוחו, היה מאוחר מידי, לא זיהה את הבית, המשיך במעופו מבוהל ונסער, עבר מעל שדות ופרדסים, שכונות ומגרשים, עד שאפסו כוחותיו, והוא צנח אי שם מעולף.
ובבית – צער רב. חיפשו בקדחתנות, ולתוכי אין שום זכר, נעלם ואיננו. נקפו ימים וחלפו שבועות, שום דבר. חלפה שנה, ואיש לא דיווח על הימצאות התוכי.
והנה, באחד הימים פנו אל בעל הבית בבקשה: פלוני, חובב תוכים מושבע, התחיל לאחרונה לצעוד את צעדיו הראשונים אל היהדות, ואתה, הרי היה לך בעבר תוכי בביתך, ודאי תמצא אתו שפה משותפת, ותחזקו בדרכו החדשה.
הסכים והתקשר אליו. ברכו על הצטרפותו למשפחת השבים, ועברו לשוחח על תחביבם המשותף. סיפר כמובן על התוכי המיוחד שהיה לו, אשר היה קורא: ברוך ה’, בעזרת ה’, ובישר על בוא השבת.
התוכיין התפעל מאוד. כשהשיחה הסתיימה, שאלה אשתו: “מי זה?” הביט בכלוב התוכי שבביתו במבט מהרהר, ואמר: “בעליו של התוכי”…
אכן, היה זה התוכי שניבהל ואיבד את דרכו, צנח באפיסת כוחות במגרש ריק. ילדים, שידעו על תחביבו של האיש, הזעיקו אותו לטפל בתוכי המעולף. טיפל בו במסירות ונקשר אליו. דבר אחד הפריע לו – בכל פעם שהטלפון היה מצלצל, היה התוכי קורא: “ברוך ה’, בעזרת ה’!” וביום שישי היה צוהל: “שבת שלום, שבת שלום!” וכך יום אחר יום, שבת אחר שבת, ובני הזוג החלו להתעניין ביהדות, והחליטו להירשם לסמינר. והנה עכשיו, פלא ופלא, התגלה להם בעליו של התוכי היקר…
אך כיצד יוכלו לוותר עליו? אבל דווקא האישה הייתה נחרצת: “ה’ מעמיד אותנו בניסיון! אם תשובתנו כנה – נחזיר את התוכי לבעליו!”
וכך הושב לבעליו – תוכי שהשיב לבבות אל אביהם שבשמיים…