מאת: ה”ה נתנאל העצני
היום כבר התרגלנו, זה כבר לא כל כך מורגש. אולם כול מי שמביט שנים אחדות אחורה. נדהם ונפעם לראות את ההתקדמות העצומה שלנו – בני האדם, בכל התחומים.
זה התחיל מאופניים עבר למכוניות, מטוסים וחלליות. מה שהתחיל מטלפון שכונתי עם אסימון מתקדם למכשיר קטנטן וקומפקטי עם שלל תוכנות ותוכניות. ועוד ועוד…
נדמה, ובצדק, שאין סוף למה שניתן לשאוף ולהגיע.
נשאל את עצמנו, בעיניים טבעיות, מהיכן הרצון והשאיפה?
האדם נולד כתינוק זעיר, מנותק וחסר, ללא ידע וללא תבונה. אוכל בעזרת הוריו, מתנקה ברחמיהם ותלוי בחסדיהם של אחרים. אט אט גדל, לומד לזחול, לעמוד וללכת. לדבר, להבין ולהשכיל. התפתחות האדם איטית, מייגעת ומאומצת. לעומתנו, החיות והבהמות נולדות מושלמות. ברגע אחד אצות רצות, שוחות ומתקיימות, כמעט ללא עזרה וסיוע, ללא תלות בחסדיהם של אחרים.
הבדלי ההתפתחות תהומיים כל כך, ומעלים שאלה מתבקשת: מדוע זה כך? הרי שאם אנו נזר הבריאה ומבחר הברואים היה עלינו להיוולד מושלמים! מדוע עלינו להתחיל מאפס, לעשות מסלול התפתחותי כל כך קשה ומייגע לעומת היצורים הנולדים מפותחים?
וההסבר נפלא, כי דווקא החיסרון הינו יתרון עצום מאין כמותו. ההבדל הקטן הוא בעצם השוני הגדול כל כך, ביננו לבין שאר הבריות עלי האדמות.
על הפסוק בפרשתנו: “שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד … וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן” (אמור כב כז), כותבים חכמינו בתלמוד: שור בן יומו – קרוי שור, אייל בן יומו קרוי אייל. כי מרגע צאתם לאוויר העולם הם כבר ראויים ומושלמים, אולם דווקא בשל כך, הם מתוחמים ומוגדרים, אין להם אפשרות לשאוף כי לא שייך בהם התפתחות.
ואולם נזר הבריאה בדיוק להיפך, נולד כאבן שאין לה הופכין ומתפתח באיטיות. אך דווקא ההתקדמות מאפס לא תוחמת אותי במסגרת ומאפשרת את המוטיבציה והרצון לשאוף. להמשיך להעפיל עד אין סוף. גם בגשמיות ובהחלט אף ברוחניות.
מסופר על רבי אליעזר שכל ימיו רק שאף לשלמות, להעפיל לפסגות, עד שהעיד על עצמו: “מיימי לא הקדימני אדם לבית המדרש”, תמיד היה הראשון.
יום אחד גילה להפתעתו שישנם בני אדם, הזבלים והתבנים, שקמים לפניו לעבודתם, ומאז שאף להגיע אף לפניהם.
אפשר לומר, שאת השיעור הראשון לחיים מקבל האדם דווקא מדרך הולדתו. בכך מחדיר בנו בורא עולם את ההבנה של ברירת המחדל – לגדול ולשאוף כל הזמן ובכל תחום.
שבת שלום
