מאת: הרב נתנאל העצני
תארו לעצמכם: שני מבוגרים יושבים על ספסל ברחוב. פניהם לעבר הכביש הסואן.
שמונים ושתיים, שמונים ושלוש, שמונים וארבע, שמונים וחמש..
לפתע זעקה “לא! שמונים וארבע!!”
וויכוח מתחיל להתפתח והטונים עולים. האחד עומד על שלו “שמונים וארבע!!” וחבירו משיב לעומתו בכעס “בעיניי ראיתי, שמונים וחמש!”.
נדמה שעוד רגע קט העסק יצא משליטה ואגרופים יתחילו להתעופף, לפתע עוברת על ידם מונית, “שמונים ושש!” מצביע הראשון וצועק לעברה בהתלהבות.
“לא. זה שמונים וחמש!!” מחרה השני בחזרה
…
אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק.
אנו מוכרחים לשאול את עצמנו מידי פעם, היכן נהיה בגיל שמונים, בחלק שתלוי בי, בהשתדלות שעליי לעשות, איפה אני רואה את עצמי בהמשך… ואחרי ההמשך…
אדם אחד שקרבו ימיו להיפטר מן העולם, קרא בשעת ערב לילדיו וביקש לדעת: “מה תעשו לעילוי נשמתי לאחר שאפטר מן העולם?”
פתח הבן הבכור והבטיח, לעשות ולהרבות חסד, לעזור לנזקקים ולסייע לכל נצרך לעילוי נשמת אבינו היקר.
הבן השני חשב והתחייב, לקנות בחצי מכספי הירושה ספרי קודש ולחלקם לעילוי נשמת אביו. וכן הלאה, כל בן בתורו הגדיר לעצמו יעד ומטרה, שיישם לאחר פטירתו של אביהם למנוחת עולמים.
כשהגיע תורו של בן הזקונים השתררה דממה. נראה היה שהוא חוכך בדעתו ובורר את המילים המתאימות, לבסוף ביקש: אבא, בוא איתי בבקשה ואראה לך משהו.
הגיעו לפרוזדור המדרגות המוביל למרתף, הבן מכבד את אביו לצעוד לפניו. חושך במורד המדרגות, המנורה במרתף שרופה והבן מדליק פנס אולם כיוון שגבו של האב מופנה כלפי האור הוא אינו מצליח לראות וכמעט מועד.
“תאיר לי עם הפנס שלך!!” מבקש האב בקוצר רוח מהבן שחיכה בדיוק לרגע הזה.
“אבא. אני מאיר לך עם פנס רב עוצמה, אבל זה לא כל כך עוזר כי הוא מאחוריך. אם רק היה לך פנס משל עצמך היית רואה בחושך המוחלט כבאור יום. אתה מבקש מאיתנו לפעול למענך באותו זמן שאתה בעצם יכול לעשות הרבה בשביל עצמך”.
נאמר בפרשתנו: “מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן” (קדושים יט לב), כשהפירוש הפשטני הידוע הוא לקום ולכבד את המבוגרים שביננו. אולם על דרך המוסר יש שפירשו, שיש לקום מפני השיבה של עצמי, מפני המבוגר שבי, זה שיגיע בהמשך. מפני שיבה – תקום.
נתעורר עכשיו להכין צידה לדרך, שלא נמצא את עצמנו יושבים על איזה ספסל מזדמן וסופרים מוניות. שמונים וארבע שמונים וחמש…
