מאת: ה”ה נתנאל העצני
ישנה מצווה מיוחדת במינה, שגם היהודי החוטא הכי גדול עדין מקיים אותה בהידור, יום יום, שעה שעה, רגע ורגע.
נכון, מצוות מילה. “וביום השמיני ימול בשר ערלתו”.
זו לא מצווה פשוטה ומובנת.
הרי כמו ששואל האור החיים הקדוש: איך יתכן שאדם מהול מוליד ילדים ערלים, ואם זהו הטבע? איך ישנם הנולדים מהולים. כמו משה רבינו.
אלא שיש בה טעמים יותר עמוקים, בירור הרע מהאדם. צירוף וזיכוך. הדבר שמוכרז ונראה כחיסרון, הוא בעצם תיקון ושלמות.
איזה חסד עצום!
חכמינו מספרים על דוד המלך, שנכנס לבית המרחץ ונבהל כשחדרה אליו ההכרה שהוא ללא תפילין וללא ציצית, ערום ומרוקן ממצוות.
הוא לא נרגע עד שנזכר במצווה תמידית שזיכה אותנו בורא עולם, – להיות מהול. כהודאה על כך כתב דוד המלך את המזמור: “למנצח על השמינית לדוד”.
יש במאמר זה נקודה כל כך חשובה שראוי שנחדיר אותה אל תודעתנו: אל ייאוש משום יהודי!
גם מי שהוא ערום ומשולל מן המצוות, עדין יש בידו מצווה אחת, נצחית ותמידית. מצוות מילה, השקולה כנגד כל המצוות.
שהרי ‘ברית’ אותיות ‘תריב’, ובתוספת מצוות המילה עצמה, – תרי”ג מצוות.
ישנה ברכה ידועה שנאמרת בשמחת הברית, ‘כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים’. ברכה זו, נהוג לאומרה דווקא במצווה זו ולא במצוות אחרות, כמו בר מצווה ותפילין.
מבארים המפרשים שזו בדיוק הסיבה. כיון שזו מצווה בגוף עצמו שלא ניתן להתנתק ממנה לעולם, לכן, דווקא בה מברכים ומאחלים, שכמו שזו לא תסור מהרך הנימול, כך יזכה לקיים את שאר המצוות. שגם הן לא יסורו ממנו לעולם.
