מאת: הרב נתנאל העצני
בדיחה מוכרת: אחד קנה קרטון חלב, כתב עליו פרטי, ומניח במקרר בעבודה. מקווה שלא ישתמשו. עוד לא נגמר היום והוא מגלה שבכל זאת היו כמה יהודים שרצו לזכות אותו בחסד בעל כורחו. מהחלב נותר רק הקרטון.
למחרת קונה שוב, ושוב כותב על גבי הקרטון “פרטי”. משני הצדדים ובכתב מודגש יותר. אולם שוב, הסיפור חוזר על עצמו.
כשקנה בפעם השלישית שינה מעט, במקום פרטי, ציין ש”החלב רבנות”. וראה זה פלא, אף אחד לא ההין לנגוע בחלב לרעה.
כל כך ציני וכל כך אמיתי. בדיחה זו משקפת את הערבוב הקיים בין הזהירות הרבה מלחטוא לבורא עולם אל בין להתיר את דמו ורכושו של האחר.
פרשת שקצים ורמסים.
ישנם כאלו שכביכול יראת אלוקים בליבם, אומנם על בן אדם לחברו הם לא שמעו. נזהרים ונשמרים מלאכול חרק זעיר אולם מצד שני יגזלו ויחמסו בהנאה ובחיוך שובבי.
וזה מקיף את כל שכבות הציבור, ובכל המגזרים.
בכל תקופת בחירות ניתן לראות זאת בברור. לאן מידרדר השיח, איזה וויכוחים שפלים. קמפיינים פוגעניים שממומנים היטב. השפלות והדלפות שטותיות. עלבונות הדדיות מוטחות משני צידי המתרס, כאילו המדובר בחיות טרף. והכל בשואו, בכרזות ענק, בראש חוצות.
והמדובר על עילית החברה האנושית. אנשים תרבותיים, אקדמאים ומשכילים.
האם אלו מיתמרים להיות מייצגי העם. האם אלו שואפים להיות מורי הדרך. שוחרי הצדק והאמת?
דוד המלך כתב למתנגדיו בתהילים: “ואנוכי תולעת ולא איש”. והוא מתכוון בדיוק לאותם אלו הנזהרים לאכול תולעת פצפונת, אולם מסוגלים לבלוע בני אדם שלמים. כאומר, תראו אותי כתולעת והניחו לי. אל תתנכלו אליי בשצף בטויים פוגעני.
וזה נכון במיוחד כעת, ולכל אחד מאיתנו. כשכבר ריח חג הפסח באוויר. הלחץ הולך ועולה, כשכל עקרת בית ממפה את ביתה לצורך ניקיונו. עכשיו הזמן להיזהר ביותר בבן אדם לחברו/רעייתו. לא לשסע את האישה והילדים, האחים והאחיות, בביטוים מיותרים ומזיקים. בשביל איזה פירור חמץ דמיוני או שכבת אבק.
