מאת: ה”ה נתנאל העצני.
עצים, בכללותם, נחלקים לשני סוגים. יש עצי פרי ויש עצי סרק. יש כאלו שיודעים לקחת וגם לתת, ויש, שרק לקחת…
כל אילן משתמש היטב ומחליש את כוח האדמה שסביבו. כל חקלאי מבין שיש מרחק מסוים שצריך להרחיק בין שני עצים בכדי שיגדלו בצורה בריאה. ובנוסף, ברור שכל עץ חייב לשתות מידי פעם, אחרת יתייבש. ממש צורך קיומי.
רק שיש ויש. יש אילנות שלוקחים וגדלים מהסביבה הטבעית שלהם ויודעים להחזיר. מוציאים פירות משובחים. ויש כאלו שלא. לוקחים וגדלים. אילנות סרק. עקרים!.
נאמר כבר, “כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה” (דברים כ יט)
נשאל את עצמנו, לאן אנחנו שייכים יותר? שהרי כולנו לוקחים. האדם בטבעו אינטרסנט ודואג לעצמו, לחיותו, לגדילתו ולפריחתו. אבל האם אנו גם נותנים?
מכירים את האמירה. מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה.
מתי בתקופה האחרונה הובלנו משהו חדש רעיון נחמד שמקדם לא רק את עצמנו, שמיטיב עם סביבתנו. מתי יצרנו פרי חדש והענקנו מעצמנו.
משהו בקהילה שלנו? מתי בתקופה האחרונה היינו שליחי ציבור? ולא רק בתפילה, אלא במובן הרוחבי של המילה.
אולי בחברה שלנו? מתי בתקופה האחרונה פתחנו עיניים טובות על סביבתנו הקרובה? אמרנו איזה משפט מעודד, מילת מחמאה, עדכון של הסובבים אותנו במצוינות שאנו רואים בהם.
אולי במשפחה שלנו? מתי בתקופה האחרונה חשבנו כמה אנו אוהבים את הקרובים אלינו? מעריכים אותם, לא רק יודעים לקחת מהם. מתי לאחרונה חשבנו על ההורים שלנו, האם הם מרוצים מהמקום שאנו נמצאים, מהדרך שאנו הולכים.
או שכל זה בכלל לא קשור אליי. הרי מה העיסוק שלהם בי, האינטרסנט, שיתעסקו בעצמם! כמוני.
לקחת כולם לוקחים, זה כורח המציאות. אי אפשר לחיות מבלי לקחת. אבל מה עם לתת, לתת מעצמי למען זולתי.
נקודה נפלאה זו נמצאת בפרשתנו, ובפסוק הראשון: אומר בורא עולם למשה רבנו “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה“. (תרומה כה ב)
וזה לא מובן. הרי ‘ויקחו’ הכוונה על אדם שלוקח, ותרומה זה בכלל אדם שנותן, איך זה מסתדר? או לקחת או לתת.
מבארים המפרשים. שבכל יהודי צריך להיות את שני אלו. גם לקחת, נכון, אבל גם לתת! לוקח ונותן. מקבל ומשפיע. מי שאין לו את שני אלו דומה לאילן סרק, שרק לוקח. עקר, שאינו מוציא פירות. ויקחו לי תרומה. בהצלחה.
שבת שלום.
