אין כמעט מי שמתגורר בשכונת ישמח משה בגני תקווה, ואף מחוצה לה, שלא מכיר את ר’ ניר קמיליאן הי”ו. יהודי בעל חסד עצום בעלי חנות החד פעמי “יד המלך”.
בימים האחרונים חוו ר’ ניר ומשפחתו חוויה מטלטלת. ביתו טבעה בבריכה וניצלה בניסי ניסים.
וכך הוא מספר: “כפי שכולם יודעים, יש לנו דירה במושבה יבניאל, אותה קנינו לצורך השכרתה לנופשים. בשבת שעברה החלטנו אני ואשתי לנסוע לשם, לנפוש מעט עם הילדים.”
ר’ ניר לוקח נשימה ארוכה וממשיך: “כרבע שעה לפני כניסת השבת, שלחתי את בני להביא לגבאי בית הכנסת תרומה צנועה והכנסנו את שבת המלכה ברוגע ושלווה. סעודת שבת עברה בנעימים, רעייתי רכשה משחקים בשביל הילדים ואחרי הסעודה הם שיחקו בהם בהנאה. הייתי מאוד עייף, ביקשתי מאשתי שאישן על הספה חצי שעה, ושתעיר אותי, נצא לסיבוב.
דקות לאחר מכן כבר שקעתי בשינה עמוקה, חלמתי איזה חלום רע שאינני זוכר ואחרי רגעים ספורים התעוררתי בבהלה. זינקתי מהספה, איני יודע מדוע, ושאלתי את אישתי: “איפה שירה, איפה שירה?”.
רעייתי הייתה רגועה, והשיבה לי בנינוחות שהכל בסדר, “לפני רגע היא הייתה כאן”. רצתי מיד החוצה אל הבריכה וראיתי שהשער פתוח”…
ר’ ניר מתחלחל כשהוא מגיע לספר על הפחד שאפף אותו: “אני לא מאחל לאף אבא שבעולם לחוות את רגעי הפחד הללו. אפילו לרשע ולרוצח הגדול ביותר. רצתי למדרגות, אני רואה את הילדה שוכבת בקרקעית הבריכה! בדיוק כמו שהיא שוכבת בבית, על הבטן. תארו לעצמכם, תינוקות בת אחד עשרה חודש!! שעוד רק התחילה ללכת, שוכבת בקרקעית הבריכה, לא נאבקת, לא מנסה, כלום! מה הסיכוי??
באלפית השנייה, אני זוכר שדיברתי במחשבה רצה עם אבא שבשמים: “מה, זהו, היא נחה מנוחת עולם”…
“קפצתי לבריכה תוך כדי צרחות. אני צורח, אשתי מנסה לחייג לאמבולנס ולמשטרה, הילדים יצאו לרחוב וזעקו לעזרה. הרמתי אותה ורצתי לבית, כולה כחולה ומנופחת, הנחתי אותה על שולחן השבת וכלום, אין תגובה.”
“אני לא חובש. גם אין לי הכשרה בהנשמה בסיסית, ובכל זאת הרגשתי צורך להנשים אותה. התחלתי לנסות להנשים אותה”, הוא מצטמרר, “תדעו לכם, כשהקדוש ברוך הוא עושה נס, הוא מכסה אותו. יש שיאמרו שאני עשיתי, אני לא עשיתי כלום. אין לי מושג איך להנשים ואני מנסה, ופתאום יוצא קצת מים, ממש מעט, ואני שומע ממנה קול חלוש. תוך כדי, אישתי צורחת, “אבא, דאגתי שהצימר יהיה צנוע, בבקשה אל תיקח אותה”, בנינו גדר ארבע מטר גובה בכדי לשמור על צניעות בבריכה. בינתיים הגיע אמבולנס, בשלב הזה כבר התמוטטתי על הרצפה, שמעתי אותה בוכה, ולקחו אותה לבית החולים פוריה.
אני לא יכול לתאר לכם איזו שבת זו. אלו חששות, אפילו שהפרמדיקים חזרו והרגיעו אותנו שהכל בסדר עדיין היה חשש כבד, אולי נפגע משהו במוח, לא הגיע חמצן.
ברגע שיצא שבת נסעתי לפוריה, נרגעתי לגמרי כשראיתי אותה זוחלת ומשחקת…
עכשיו, היו פה כמה ניסים ברורים:
א. שהבריכה הייתה מחוממת, ומוארת, מה שלא קורה בדרך כלל. ב. שהתעוררתי אחרי שינה של דקות ספורות, אחרי שלא ישנתי מיום חמישי בבוקר עד ערב שבת!! ג. בבית החולים הוציאו ממנה 2 ליטר מים, מה הסיכוי שילדה בת 11 חודש תחיה אחרי בליעה של כמות עצומה כל כך?!
אז אנשים אומרים תראו איזה נס, איזה צדיק אתה. אבל זה ברור שאם הייתי צדיק זה לא היה קורה לי, לצדיקים ה’ לא עושה דברים כאלו.
אני למדתי בכל אופן שצדקה תציל ממוות, אני משתדל לתמוך בתורה ומבקש שנלמד מהסיפור שהיה איתי, שנבין מהו הערך של יהודים כמונו שיושבים והוגים בתורה, כמה צריך לייקר ולהעריך אותם.
ר’ ניר מסיים במדבקת הסלוגן שהוטמעה רבות בשבועות האחרונים: “אבא, תודה!”.
