מאת: ה”ה נתנאל העצני הי”ו

זה חשוב מאוד. אז למרות שלא נעים, בואו נדבר על חושך:

בימינו סוגי חושך שונים ומשונים. ישנם אנשים כבויים, חשוכים. יש כאלו שרואים הכל שחור משחור ויוצרים מציאות כמחשבתם.

ויש את אלו סוג החושך המצוי ביותר: חושך הדעת.

אתה מדבר עם בן אדם ואתה מבין שמשהו אצלו… (אין כל כך הגדרה) חסום. אטום. אתה לא יודע מהיכן להתחיל… כדי לנסות, אולי, בכלל, לעזור לו. לפתוח לו מעט. עיוורון תודעתי ממש. ובמילה אחת, חושך.

לא חסר דוגמאות: אתה יכול לשמוע במשך חצי שעה בחור שלא מוצא את החצי השני שלו רק בגלל ש… וכאן בא טיעון מגוחך שנאמר ומוסבר היטב ובעקשנות מוזרה, עד כדי כאב

כמה פעמים נשאלתי איך ניתן להכיל נער מתמודד, כזה שהחליט לחתוך. לעזוב. לנשור.

איך ניתן להתמודד עם הטיעונים המופרכים שהוא מייצר לעצמו. למצפונו. למצפוננו. הסיבות והנסיבות שיש לו לומר על מעשיו התמוהים. ובלי לפגוע, נמצא בחושך רוחני עד כדי מישוש. והמתסכל ביותר, שאין לנו ממש כלים להתמודד עם זה.

עכשיו בואו נדבר על אור:

חג החנוכה מגלה לנו איך מגרשים חושך לסוגיו השונים. לא עונים לו. לא משכנעים אותו. לא מתריסים כנגדו. ודאי לא מתעמתים איתו. חושך מגרשים עם אור. נקודה.

פשוט חבל על הזמן. אל תנסו לדבר. לדברר. להתחנן. לגעור. תדברו לקירות. רק עם אור ואש – באנו חושך לגרש. חמימות וחיוך יעשו את העבודה בצורה הטובה ביותר.

חוץ מהקושי העצום שבדבר. ישנם 2 סיבות שגורמות לנו לחדול מכך: א. זה נראה לנו פשוט וקל מידי עד כדי לא יעיל, ומייאש. ב. ממש נראה מוזר ומביש לחייך לילד שהכי רחוק. ללטף אותו על כל סטירה שהוא מחטיף.

אבל גם על כך עונה לנו חג החנוכה!. כי על פי ההיגיון היינו מחויבים להדליק שמונה נרות בכל יום. שהרי בבית המקדש הנס היה שדלקו כל הנרות במשך שמונה ימים. ואולם סדר ההדלקה הוא “מוסיף והולך”. כל יום נר נוסף. כי בשביל לגרש חושך יש להיות ‘מוסיף והולך’. מעט מעט. נר אחד, חיוך קטן, אחר כך גם איזה פירגון. זהו המתכון הבריא והבטוח ביותר לגרש חושך. וזה עובד. ומאות הורים יעידו. בדוק ומנוסה.

וכפי ריבוי החושך עלינו להוסיף באור, בחום, באהבה. ולמי שלא מסוגל, שיתחיל בחיוך מעושה. בפנס לד. ובלבד שנרבה אור. ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.
חג אורה שמח