סיפור לחג: ההגדה תמיד צודקת
“יאמר לי הרב”, פנה אליו ברנהרד ברגע של שקט, “האם באמת מאמין אתה כי ‘השנה אנו עבדים ולשנה הבאה נהיה בני חורין?’ מה רע בפרנקפורט? מה גורם לך לחלום לנסוע לארץ ישראל? האם באמת אתה חש כאן כעבד?”
שתף מאמר זה
Share on print
Share on facebook
Share on whatsapp

הוא ישב במחנה הפליטים, בעיר קטנה במקום כל שהוא , בראהנד וולפסון ומשפחתו, אשתו נעמה ובנו הקטן מוריץ. היה זה פסח. קומץ אנשים ממקומות שונים ישבו בדומיה סביב שולחן הסדר, כל אדם עולם לעצמו, עולם שבור והרוס. כל אחד מן המסובים היה עסוק בזיכרונותיו הוא: איך היה הסדר בזמנו בביתו, לפני המלחמה טלטלה אותו טלטלה עזה והנחיתה אותו בסופו של דבר בכור היתוך משונה ושמו “מחנה פליטים”. ברהנד הביט סביב החדר בעיניים נדהמות, עדין מסרב להאמין כי זו מציאות חדשה. נוח היה לו להאמין כי זהו רק חלום רע סיוט ממנו יתעורר בקרוב.

ברנהרד וולפסון לחש את מילות ההגדה יחד עם האחרים, עתה שבו ועלו מילותיו של הרב הזקן: “האמן לי, ההגדה תמיד צודקת…”

ברנהרד וולפסון נולד בפרנקפורט. משפחתו גרה שם במשך דורות. היה לו מקצוע מכובד והכנסה הגונה, ולא היתה סיבה כלשהי בעולם שתזעזע את עולמו. מעולם לא התבייש בזהותו היהודית. הוא ראה עצמו כגרמני-יהודי, אך תמיד הייתה בליבו הנקודה המזדהה עם החינוך היהודי שקיבל בילדותו. עניני היהדות המעשית לא שימשו עבורו אתגר, אך גם להילחם נגדם לא אבה.
מפעם לפעם הייתה הנוסטלגיה מציפה אותו. הדבר קרה בדרך כלל בערבי חגים ובמיוחד לפני פסח. אז היו עולים הזיכרונות: ההכנות, המנהגים, ליל הסדר. בביתו שלו, הס מלהזכיר, כמובן. נעמה לא נשאה ליבה לנוסטלגיה כזו, ובכל זאת, הוא עצמו נהנה לחטוף את פרורי הנוסטלגיה וללכת אל הסדר שניהל הרב המקומי . הוא נהנה שם. למען האמת, הזכיר לו הרב הזקן לא במעט את אביו המנוח.
“יאמר לי הרב”, פנה אליו ברנהרד ברגע של שקט, “האם באמת מאמין אתה כי ‘השנה אנו עבדים ולשנה הבאה נהיה בני חורין?’ מה רע בפרנקפורט? מה גורם לך לחלום לנסוע לארץ ישראל? האם באמת אתה חש כאן כעבד?”
הרב הזקן השיב לו ברכות, בעודו מניח ידו על כתפו: “האמן לי כי ההגדה תמיד צודקת, גלגל חוזר בעולם. נכון כי היום יש לנו חרות במקומנו, ואנו נהנים מזכויות כאזרחים גרמניים. אך למרות זאת, לעולם איננו יכולים להיות בטוחים מה יביא המחר. זו עלולה להיות סופה פתאומית העשויה לעקור עצים משורשיהם… יהודי צריך לזכור זאת תמיד, כדי שאם תבוא סופה, לא יהיה ההלם גדול כל כך”.
ברנהרד לא פצה פה מתוך נימוס, אך לא יכול היה להבין את רעיונותיו של הרב הזקן, ולא יכול היה להסכים להם. אבל מאחר שכיבד את הרב בכל ליבו העדיף לשתוק.
היטלר עלה לשלטון. ברנהרד איבד את עבודתו. מה שנראה היה כבלתי מתקבל על הדעת הפך לסערה שעקרה כל נטוע. ברנהרד וולפסון, אזרח גרמני נאמן, צאצא לאזרחים גרמנים זה מאות בשנים, מצא את עצמו לפתע במצב נורא.
רבים אחרים הוכו כמוהו, אך הוא חש כי אחרים, משום מה, אינם שבורי לב כמוהו. האם זה משום שאחרים חיו תמיד בהבנה שאמר הרב בזמנו?… לא יכל לשית עיצה בליבו אך ידע בבירור, כי וודאי גרמניה ופרנקפרוט אינם המקום הבטוח ליהודים. התחנה הבאה היתה וינה. ברנהרד טעם טעם של חיי פליט. הוא לא היה מוכן להישאר בגרמניה. וינה נראתה עדיין מסבירת פנים באותן השנים.
פסח הגיע, וליל הסדר עימו. ברנהרד ישב לחגוג אותו לבדו. נעמה יצאה עם מוריץ הקטן להתאוורר, היא לא הסכימה עם “התקפות הנוסטלגיה” של בעלה, אך גם לא הפריעה לו. ברנהרד קרא את ההגדה, הגיע למילים: “השתא הכא” – וחיוך עלה על שפתיו. הפעם הוא לא בא לערער על דבריו של הרב או להעלות קושיות, אך עדיין לא הרגיש כעבד. הוא האמין כי אוסטריה תהפוך להיות “מולדת שניה” עבורו.
השקט לא ארך אלא שנתיים. הסערה שתקפה את גרמניה הגיעה לוינה. וולפסון היה חייב להימלט, והפעם לפראג. נראה היה כי ההגדה רודפת אותו ממקום למקום. דמותו של הרב הישיש מפרנקפורט צפה ועלתה, ודבריו שבו וחזרו על עצמם: “זכור, ההגדה תמיד צודקת, מעגל חוזר בעולם…” ברהנד לא ציפה להתבסס כה מהר בפראג, הוא הצליח למצוא עבודה ודירה. כאן חשב, יהיה בטוח, אחרי ככלות הכל, פראג איננה וינה. הממשלה הצ’כסולובקית רק חתמה הסכם הגנה עם רוסיה הסוביטית…
כאשר הגיע פסח, ברהנד ערך סדר עבור משפחתו הקטנה, נעמה הסכימה סוף סוף לשבת עם מוריץ לשולחן. כאשר הגיע למילים “השתא הכא” הוא נרעד. “לא אחשוב על כך” אמר לעצמו. “מה הענין?” התעניינה נעמה, “אני רק חשבתי” ענה ביובש. “על מה?” שאלה. ואז שטח ברהנד את כל העובר במוחו מזה זמן רב. “אל תספר לי שאתה מאמין בכך,” הגיבה נעמה בזעף. “אל נא תדברי כך” השיב ונימה של חרדה בליבו. אולם נעמה פשוט צחקה צחוק גדול…
עברו שנים אחדות, מאורעות השואה האיומות חלפו עליהם ועל כל היהדות הדוויה. בחסד ה’ הם נותרו בחיים.
משפחת וולפסון יושבת ליד שולחן הסדר במחנה פליטים. הם מצפים עתה לויזת כניסה לארץ ההגדה. סביבם יושבים אנשים – אשר רק גורל אכזר ומר כינס אותם יחדיו. יש להם דבר אחד משותף – כולם נעקרו ממקומותיהם, והשאלה שמרחפת כרגע היא – לאן עכשיו?
ברנהרד וולפסון לחש את מילות ההגדה יחד עם האחרים, מפעם לפעם העי מבט לעבר רעייתו שהיפנתה מבטה בעקשנות אל מתחת לשולחן, הוא תמה אם היא זוכרת עדין את צחוקה על יד שולחן הסדר שם בפראג. ומעל הכל שבו ועלו מילותיו של הרב הזקן: “ילדי, האמן לי, ההגדה תמיד צודקת…

אהבת? שתפו הלאה
Share on print
Share on facebook
Share on whatsapp

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

החודש עובדים על ואהבת:
עובדים על ואהבת
שולחים סיפור אישי על עזרה לחבר ונכנסים להגרלה
צעירים משפיעים!
18-Mail
הרשמה לעדכונים
פרויקט במדרכה | הנערים משתפים למה הם באים למפגשים בכל שבוע
פרויקט במדרכה | הנערים משתפים למה הם באים למפגשים בכל שבוע
דילוג לתוכן