הרב נתנאל העצני

ארוחת ערב. יש לי לפניי חתיכת סטיק וגם צלחת סלט קצוץ ובריא. במה אבחר?
התשובה הראשונה שעולה לראש זה בשניהם. אנחנו לא נתנגד גם לזה וגם לזה. אבל אם נצטרך לבחור ביניהם, במה נבחר? יש לי מצד אחד דבר טעים, ומצד שני דבר בריא, מה אעשה?
התשובה תלויה באיך אני מסתכל על כל דבר בחיים: הבטה שטחית וקצרה או ראיה לטווח הארוך.
בראיה קצרת טווח בא לנו עכשיו את הבשר שיצא הרגע מהאש והריח שלו מבלבל אותנו. בראיה קצת יותר רחבה אנו מבינים שהגוף שלנו יהיה בריא הרבה יותר אם נזין אותו בסלט הקצוץ.
עכשיו נבחן את זה מזוית קצת שונה:
בואו נדבר דוגרי. תאווה. כל תאווה, האם זה מותר או אסור?
האם אדם שחוטא נהנה יותר מאדם ששומר על עצמו?
או נשאל תשאלה קצת אחרת, מה ההבדל בין צדיק לרשע?
ההבדל מסתכם במילה אחת: סבלנות. ובשתי מילים לטווח הארוך.
נחשוב לרגע. אין תאווה שקיימת בעולם שלא ניתנת למימוש בדרך התורה. אין דבר כזה. העולם ניתן לנו בשביל להנות. אולם יש גדרים בשביל שההנאה לא תהרוס אותנו. ישנם סייגים בשביל שנוכל לקיים את ההנאה לאורך זמן שלא נסבול ממנה והיא לא תימאס עלינו.
לכל דבר יש את הרגע שלו. סטיק יכול להיות מתאים כארוחת צהריים אולם בערב זה כבר פחות מתאים. בדיוק כו שסלט פחות יתאים לארוחת צהריים אבל יהיה מעולה לערב. איך אמרנו לכל דבר יש את הזמן שלו.
אדם שהוא מביט לטווח הארוך לא נמצא במרוץ בלתי פוסק למימוש הנאות החיים. הוא יודע שלכל דבר יש את הזמן שלו. הוא יספיק הכל, והוא ממתין בסבלנות. שומר את הסטיק לארוחת צהריים. ואם יגמר אז שיגמר. לא קרה כלום. הוא שולט. לא שולטים בו.
אולם מי שמביט לטווח הקצר מנסה לבלוע את העולם. הכל כאן ועכשיו. וזה גורם לו להכנס להרגל מסחרר של רדיפה אחרי מימוש הנאות. ואז יש 2 אופציות. אם הוא נתקל בקושי במימוש הנאותיו. לפתע משהו לא זורם כמו שתתכנן, והרי הוא לא יכול להתגבר – להתבגר. אז הוא מאבד את זה. את הערכים שלו. את הכבוד שלו. את האדם שבו.
אבל למה להיות פסימיים. נניח שהוא מצליח. רץ מהנאה להנאה וכידוע חיים רק פעם אחת אז הוא מעמיס ומעמיס עד שכבר נמאס לו. יוצא לו מהאף. אז הוא מחפש דברים חדשים. לא נורמאלים. שגורמים לו עם הזמן להיות כמוהם. לא נורמאלי. חי בבועה משל עצמו. ולא מצליח להבין איך אנשים נהנים מדברים פשוטים כמו לאכול סלט לארוחת ערב.
בהצלחה.