הסוכה – דירת ארעי, בדיוק כמונו.
שתף מאמר זה
Share on print
Share on facebook
Share on google
Share on whatsapp

חג הסוכות הוא אחד משלושת הרגלים. אומרים חז”ל שיש שלושה תאוות עיקריות לאדם בעוה”ז: תאוות אכילה, תאוות שינה ותאוות ממון. כנגד כל תאווה הכשיר לנו הקדוש ברוך הוא חג שינסוך בנו כוחות לשבר את התאווה המסוימת הזו.

כנגד תאוות האכילה נתן לנו ה’ את חג הפסח, שבו אנו אוכלים שבוע שלם במקום לחם מנופח ע”י השמרים, מצה קשה ודקה. ובזה אנו מראים שאוכל זה לא הכל בחיים ואפשר להסתדר גם בלי כל הנפח של מעדנים, הממתקים, ג’אנק פוד ועוד.

כנגד תאוות השינה, הקב”ה הכשיר ונתן לנו את חג השבועות שבו אנו נשארים ערים כל הלילה ועוסקים בתורה. ובזה אנו מראים שלא חייבים לישון שתים עשרה שעות ביום. אפשר להסתפק בפחות – ובעודף הזמן לקנות קניינים נצחיים ולא חלומות. כנגד תאוות הממון בא חג הסוכות. להורות לנו: יהודי יקר וחביב, אל תשכח שאתה בעולם הזה שבעים שנה (אם בגבורות). דע מה חשוב ועיקרי בחיים, כסף זה מצרך חשוב. אבל חשוב ככל שיהא… עדיין הוא נשאר בסך הכל בגדר אמצעי ולא מטרה! אל תטעה, לעולם לא תראה אדם שנכנס לתחנת דלק ומתדלק כל היום.. התדלוק זה רק אמצעי כדי לנסוע, אבל ודאי שזה לא המטרה! אז הקב”ה נתן לנו חג של שבעה ימים כנגד שבעים שנותיו של האדם. ורומז בזאת: צאו מדירת קבע אל דירת עראי, שלא נתבלבל ונחשוב, שאנו נישאר לנצח בעולם הזה. קח מה שאתה צריך בשביל המטרה ותמשיך הלאה.

ידוע הסיפור על אותו יהודי מליונר שהתגלה גידול ממאיר בגופו. לטענת הפרופסור היה כבר מאוחר, בשלב הזה אין מה לעשות, לא נותר לו זמן רב לחיות. לפתע הכל השתנה, החיים נראו אחרת, המצב הלך והתדרדר. אסון כבד נפל על המשפחה כולה, רבים ליווהו בדרכו האחרונה, מכובדים, גבירים, עסקנים, רבנים, ועוד הרבה אח”מים. ושם, בבית ההספדים, אחרי הדרשות וההספדים, עומד הבן הבכור, והמעטפה הראשונה נפתחת. כולם קשובים, כולם דרוכים. מה הוא כתב? מה ביקש? וכך היה כתוב: “אני מבקש שתקברו אותי עם הגרביים!!!” כולם המומים. “מה הבעיה, גרביים?!, תקברו אותו עם גרביים”, אומר הבן הבכור. איש החברא-קדישא מסתכל ונבוך. “אי אפשר”, הוא אומר בעדינות. “מה הכוונה אי אפשר?!, זו בקשתו האחרונה!” מתעקש הבן. “כן, אבל לא ניתן”…, מגמגם איש החברא קדישא. “מה הבעיה, בסך הכל גרביים”, חוזר הבן. לחשושים, דעות ופלפולים בין הקהל הרב… “נו, באמת, מה הבעיה?!… מה כבר מבקש המת?… איפה כבוד המת?… מה כבר ביקש?… נו, באמת, ההלכות האלו… וכו’…” האישה בוכה, הילדים בוכים, הקהל בויכוח, והמת – ממתין. הרבנים מתערבים – “אי אפשר, זו ההלכה!” נפסק, לקבור אותו בלי גרביים. איזו עצבות, איזו מרירות. תסכול ואי הבנה בדרכו האחרונה של הנפטר. גבשושי החול ממלאים את הקבר הפתוח, ואפילו בקשתו האחרונה לא התמלאה. המעטפה השנייה בהמתנה ליום השלושים, האזכרה. הוזמן הקייטרינג הטוב ביותר, הוזמנו נואמים, דרשנים, משפחה, חברים, קרובים וידידים לחלוק כבוד למת, ומעל לכל- הסקרנות: מה נכתב במעטפה השניה?

והנה פותח הבן ומקריא: אני יודע שקברתם אותי בלי גרביים! רק רציתי להראות לכם שלמרות כל הכסף שהיה לי, כל הכבוד שנחלתי, וכל העוצמה שצברתי, לא יכולתי לקחת איתי אפילו זוג גרביים!

שקט, דממה. כמה נכון. לא ניקח איתנו שום דבר, הכל זה בעצם דירת ארעי גדולה. הכל חולף ועובר. אבל עוד יסוד חשוב ומתנה נפלאה אנו מקבלים מחג הסוכות: וזו העבודה האמיתית שאדם צריך ליישם שזה קשור גם למה שהסברנו קודם, זהו עניין הביטחון. הרי אנחנו יוצאים ממקום מבצרנו, מביתנו העשוי חומות מגן ומנעול, למשך שבעה ימים, ועוברים לסוכה שעשויה דפנות עץ אם לא ברזל. שהגג שלהם עשויי עלים. ובעצם מפגין בכך: ‘יש בורא לעולם!’ ששומר אותי מכל רע ואינני נשען על הבית או על שום כלי הגנה אחר. והבוטח בה’ חסד יסובבנו. חג שמח.

אהבת? שתפו הלאה
Share on print
Share on facebook
Share on google
Share on whatsapp

כתיבת תגובה

18-Mail
הרשמה לעדכונים
משחקי לייזר טאג 2019 | מאור לנוער
משחקי לייזר טאג 2019 | מאור לנוער
סגירת תפריט
דילוג לתוכן