הרב נתנאל העצני הי”ו
בשבועות האחרונים העולם געש ורעש. שני עשר נערים נחשדו במעשה שלא יעשה (כך לפחות חשבו). דיברו בלי סוף. דנו. נתנו פרשנות. שפטו, וחרצו את גורלם.
לבסוף התבררה “האמת”, זו עלילה, על החוק הם לא עברו, אפשר לחזור לישון בשקט. הכל שבו למקומם בשלום.
אבל רגע! מה עם החמורה שבעברות??
לא!. זו לא הייתה בעיה מעולם, מכך אין צורך להזדעזע. איך אמר לי אחד מבני הנוער: “מה אתה מתרגש, יש עשרות מקרים כאלו..”.
כואב!!
איך נוער יהודי מגיע לדיוטה תחתונה שכזו. ללא הבחנה, ללא מצפון \ מצפן.
ויותר כואב, שבציבור הכללי הדיונים התמקדו רק בעובדה האם עברו על החוק או לא, חוסר יחס מוחלט לשורש הבעיה!.
אבל זה העניין הקטן. ניגש לעניין היותר גדול:
ישנה האשמה שנשמעת מידי פעם, כשצף מקרה של חילול השם שכזה, שהנה, ‘מגיע להם’, ‘לרשעים הללו’, שחוטאים בדווקא… ויש המצדדים שהרי כבר נאמר, ‘מיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם’.
זה מזכיר את המעשה עם ר’ מאיר, שהיו שכניו הבריונים מצערים אותו וביקש עליהם רחמים שימותו.
אמרה לו אישתו: והרי דוד המלך כותב בתהילים “יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם”. הוא לא אומר, יתמו חוטאים אלא יתמו חטאים. תתפלל עליהם שיחזרו בתשובה, וממילא, ורשעים עוד אינם – הם לא יהיו רשעים. וכך היה. התפלל עליהם רבי מאיר ושבו בתשובה. (ע”פ ברכות י.).
אז עם כל הכאב והזעזוע, לא בידינו הכוח לשפוט, להאשים או לחרוץ, את דינם של החוטאים.
אין להעלות על דל שפתינו את הביטוי ‘מגיע להם’ או ‘הגיע זמנם’. המבט הנכון הוא: לישא בעבורם תפילה מעומק הלב שיחזרו בתשובה – ורשעים עוד אינם.
נקודה נפלאה זו נמצאת בפרשתנו, פרשת מסעי: במקרה שאדם עשה מעשה, קם והרג רשע שכביכול היה ‘מגיע לו’ למות. כותבת התורה שאין לוותר לרוצח: “וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת” (מסעי לה לא).
מבארים המפרשים: אל תראו לשחרר את הרוצח בטענה שהרג רשע, כזה שממילא היה מגיע לו למות. אלא גם רוצח שכזה יבוא על עונשו, על שעשה דין לעצמו.
הבלבול עצום. המודעות איננה. הפיתוי זמין קורץ וקל!. מה יעשה הנער ולא יחטא.
החובה בידינו, להגביר מודעות, לעורר הלבבות. ובמיוחד, לישא תפילה שישובו בתשובה ומימלא – ורשעים עוד אינם.
שבת שלום.
