מאת: ה”ה נתנאל העצני הי”ו
רגע לפני שהועלה על המוקד הגרף פוטוצקי, או בשמו היהודי, אברהם בן אברהם, אחד מגירי הצדק המפורסמים, שנאסר ונשרף על קדושת השם, נשאל על ידי הגוי האחראי על הדלקת האש: “האם תנקום בי אחרי מותך?”
נעצור רגע ונשאל את עצמנו, אם חס וחלילה היינו במקומו, מה היינו עונים. אם בכלל…
הגרף השיב לו תשובה מנומקת: “אתה יודע, כשהיינו ילדים שיחקנו בחול, בנינו ארמונות חול והצבנו בהם חיילים מינוריים. היה ילד שובב מילדי השכנים שנהג לפרק את הארמונות שבנינו בעמל רב. זכורני פעם אחת, אחרי שפירק כהרגלו מגדל צעצוע שבניתי, הבטחתי לעצמי, שכשאגדל אנקום בו. – אבל כ’שגדלתי הבנתי’, איזה חשיבות יש לצעצועים, ושאין על מה לקחת נקמה”.
הגרף לקח נשימה והמשיך: “לכן, כשאגיע לעולם האמת, ש”יפה שעה אחת של חיי העולם הבא מכל חיי העולם הזה”, אני בטוח ששם, לא יהיה בכלל חשיבות לנקום בך.”
לא ייאמן!!
איך אפשר לענות כזו תשובה, בלי טירוף הדעת, בשלווה. רגעים לפני שהוא נשרף.
רק אדם גדול.
זה כמו, שמי שנמצא בתוך העיר, על שפת המדרכה, הרי שהראיה שלו מוגבלת. כי שדה הראיה חסום על ידי עצים ובניינים. אם רק יטפס ויעלה באחד הבניינים לקומות הגבוהות – טווח ראייתו יגדל.
ככל שיעלה מעלה, מרחק הראיה יגדל, ראייתו תתעצם.
הרי אין סוף סיטואציות קורות עימנו בכל יום, וההתמודדות עימן תלוי בנו. בגובה שאנו נמצאים: אם אנחנו בקרקע, טוח ראייתנו קצר, וההתמודדות צרה וקטנונית. אולם אם אנו מתעלים מעט, ומביטים על המציאות בראיה רחבה יותר, הכל נראה אחרת. מי שגודל מעט מבין הרב יותר!.
נקודה נפלאה זו נמצאת בתחילת פרשתנו: “פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (פרשת פנחס כה י).
פנחס מושא להערצה, פנחס הוא אליהו, סמל של שלום בין ישראל לאביהם שבשמיים. זוכה לברית שלום.
אולם מהיכן הכל התחיל? זאת התורה מגלה לנו בשלושה מילים: “וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה” (במדבר כה ז).
בשעה שכולם בוכים, עם ישראל בהיסטריה, ובלבול שורר במחנה, קם פנחס מתוך העדה ומתעלה. מביט על המציאות בצורה רחבה יותר, רואה למרחוק, קם ומצליח לעצור את הכאוס.
שבת שלום.
