ה”ה נתנאל העצני
נראה כי בדור שלנו, שהזמן טס לו. ש’דור הולך ודור בא’ נספר בימים. שהטכנולוגיה משתכללת מרגע לרגע. המירוץ הזה, משפיע עלינו כבני אדם בהרבה תחומים ודוחק בנו להיות פחות אנושיים ויותר רובוטים. ובעיקר בעיקר פחות סובלניים.
אין לנו כוח לדבר. להסביר. לחנך.
הכל הולך ומגיע בציווי. עשה כך… ועכשיו כך… ואם לא אז יקרה כך… לא פלא שהחינוך נראה כך!
אומנם לפחות עדיין כשאנו זקוקים לדבר מסוים, שאין שום חובה להביא לנו, מבקשים בעדינות ובנועם. מסבירים בהתייפייפות ובחיוך שובה לב כמה חשוב לנו לקבל את צורכנו. ברור לנו. שאם נדרוש בבוטות לא נקבל.
אולם מה קורה כשזכותנו לקבל? היאך דיבורנו כשחייבים לנו. כשהכוח בידיים שלנו. כשהילד שלי לא מכבד אותי ‘בבית שלי’, כשהאישה לא עושה רצוני. האם גם אז אני משתמש בביטוי “בבקשה” כחלק מרכזי בפנייתי, או דורס ואוכל, דורש כאן ועכשיו את המגיע לי.
בתלמוד מסופר: רבי יהודה הנשיא הכין לתלמידיו לסעודה לשונות של בקר שחלק מהן היו מבושלות ורכות וחלק היו קשות. אז התחילו התלמידים לברור ולקחת את הלשונות הרכות.
אמר להם, כך תעשו גם בלשונכם. בחרו תמיד לדבר בלשון רכה ומנומסת.
ר’ יהודה הנשיא לימד את תלמידיו ואותנו שבכל מקרה יש להשתמש בלשון עדינה. גם כשמגיע לי.
גם כשכל הכוח בידיים שלי – אין זה אומר שעליי להשתמש בו. להיפך, שיכרון הכוח מסוכן מאין כמותו. מחובתי להיזהר בכפלים.
וכבר אמר החכם באדם: “טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר” (משלי טז. לב).
נקודה זו והיפוכה מצויים בפרשתנו: בשעה שהעם צמא למים וכל הכוח בידי משה רבינו, בכל זאת מצטווה משה להשתמש בפה ולבקש מן הסלע להוציא מים.
לבסוף הכה. וזה עבד. המים יצאו כמצופה. אולם על השימוש המוגזם בכוח נענש.
לעומת זאת בסופה של הפרשה. כשמשה רבינו מבקש לעבור דרך העמלקים הם לא מוכנים וגם כשברור שבכוחם של עם ישראל להילחם ולנצח ולעבור בכוח בארצו. מצטווה עם ישראל להבליג.
כי גם כשכל הכוח בידי אין להשתמש בו. יש תמיד להעדיף את הדיבור המנומס.
מסופר על אחד הרבנים שאחרי שהצליח להתרים סכום כסף מכובד מגביר קמצן אמר בהלצה: אני יותר גדול ממשה רבינו. כי משה רבינו הצליח להוציא מים מסלע, ואני הצלחתי להוציא מסלע כסף!
זה קשה וזה מעייף אבל בהחלט משתלם. לשון רכה תשבר גרם!
שבת שלום.
