מאת: ה”ה נתנאל העצני הי”ו
איך אנחנו אוהבים קיצורי דרך… למצוא בלי להתייגע. ליהנות בלי להתאמץ.
הוא רק פותח את הגמרא וכבר רוצה להרגיש את המתיקות… קורא כמה שורות וכבר מתלונן שזה משעמם אותו. מתיש אותו. איפה ההנאה? שואל.
זה מזכיר את הסיפור על אותו אדם שנרשם לקורס שחיה. ביום המיועד הגיע לבריכה וכבר החליף את בגדיו אבל משהו עצר בעדו להיכנס אל הבריכה. למדריך שגער בו לקפוץ התחנן, הוא רוצה ללמוד לשחות אבל בלי להיכנס למים. חושש מה יהיה… נשאר עומד על שפתה משך כל זמן השיעור.
לפחות מסר אחד יצא מכל הסיפור.
בכדי להיות שחיין מקצועי לא מספיק להרטיב את הרגליים. חייבים לקפוץ להתאמץ ולחתור, כך קוצרים הצלחות.
כך בדיוק בלימוד התורה. אי אפשר להרטיב את קצות האצבעות, ולהתלונן אני לא מבין.
אולם בהחלט, לימוד בלי הנאה הוא לימוד חסר. תורת ה’ אינה כשאר הנאות כמו אוכל ושינה שבהם כשמתווספת הנאה היא פוגמת בעשייתם. שהרי בכל בוקר מתפללים “והערב נא ה’ אלוקינו את דברי תורתך בפינו”, הרי יש ענין חשוב להתענג על ה’ וליהנות מלימוד התורה.
אולם זה לא בא ברגע. נדרש עמל. נדרשת יגיעה.
אין כמו חג מתן תורה להדגיש זאת. בכדי לזכות לתורה זקוקים לעמל ומאמץ, למסירות. כל חכמי ישראל יגעו והתאמצו ועל כן זכו להגיע לרום המעלה, כי הזורעים בדמעה ברינה יקצורו.
נקודה נפלאה זו נמצאת בפרשת עשרת הדיברות. לאחר נתינת התורה נאמר “וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת” (שמות כ טו)
שואלים המפרשים: הרי זה היה אמור להיכתב קודם אמירת עשרת הדיברות, ומדוע נכתב שראו את הקולות רק אחרי קבלת התורה.
אלא שבאה התורה ללמדנו, שרק לאחר ששמעו את עשרת הדיברות נפתח לעם ישראל הראיה. עכשיו הם מסוגלים לראות קולות, לחוש, להרגיש. לטעום. טעמו וראו כי טוב ה’.
ואין כמו לסיים במילותיו המדויקות של האור החיים הקדוש: “אם היו בני אדם מרגישים, במתיקות וערבות טוב התורה היו משתדלים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם”.
שבת שלום וחג שמח.
