מאת: ה”ה נתנאל העצני
לפני כשנתיים, יצאנו עם קבוצת נערים לאחד ממסעות החיזוק. האמת, שרוב המסע עבר בצורה טובה יוצאת מן הכלל. רוב המסע, כי ממש רגעים לקראת הסוף קרה מה שקרה, חלק מהקבוצה עשו מעשה שלא יעשה, על דעת עצמם, וזה הוציא אותי מהכלים. הגבתי בכעס נורא שהעיק מאוד על סופו של הטיול. ראיתי בחוש, איך בכל דבר שבקדושה מנסה היצר לקחת את חלקו.
עוד למחרת היום התקשרתי לכל אחד ואחד והתנצלתי על איבוד העשתונות, שלא היה במקומו, למרות מה שעשו. ייתכן והיו דרכים אחרות להעמיד אותם במקום, כעס הוא ודאי לא אחד מהם.
משום מה, שמתי לב, שבליבי ממש התנחמתי, בהבנה שזה היה אמור לקרות ממילא. ממש מוכרח שמעשה שטן יפריע לחיזוק האדיר שהיה. איך הגדיר זאת מישהו, בכל סעודה, טובה ככל שתהיה חייב להיות ‘מים אחרונים’ בסופה. הרגשתי טוב, למרות הטעות שעשיתי.
מי שהאיר את עיני היה מכר אהוב. יצא לנו לשוחח וסיפרתי לו דברים כהווייתם. הייתה הרגשה שכביכול הכל בסדר, שזה ממילא היה אמור לקרות. ואז הוא השמיע לי טענה נכונה כל כך: נכון שבכל סעודה יש מים אחרונים, אבל למה אתה זה שעושה אותם. למה אתה זה שמשמש ככלי לסיטרא אחרא ליטול את חלקו. מדוע אתה זה שמייצג את ה’מים אחרונים’.
עכשיו הבנתי ביתר ביאור, מה זה מגלגלים זכות על ידי זכאי וחוב על ידי חייב. ייתכן שגם הזכות וגם החובה אמורים לקרות מימלא, אולם השאלה הגדולה היא על ידי מי הם מתגלגלים.
נביט על עצמנו: ישנה אימרה ש’בכל ארמון ישנו פח אשפה’, כך מצטדקים כאלו שסרו מדרך המשפחה ופרקו עול. הנה, הרי ממילא זה אמור לקרות, וכנראה שזה בסדר. והשאלה היא, אבל למה אני צריך להיות הפח הזה? למה אני זה שמייצג את האשפתון.
חכמינו ניבאו ש’בדור הגאולה חוצפה תגדל’. אלא שישנם כאלו שמשתמשים בביטוי זה כאילו הוא ממש מצווה. קיום מאמר חז”ל. והשאלה שחותרת לאמת היא: מדוע דווקא אנו, חייבים לקיים את המאמר הזה בהידור.
אז נכון, ידוע שבכל כלל יש יוצא מן הכלל ובכל טוב מעורב מעט רע. אולם זה מנחם ותו לא. לא אומר שמי שמייצג את המיעוט הרע ויוצא מן הכלל עושה משהו טוב. ההיפך הוא הנכון, כי גם אם כבר נעשה דבר שממילא אמור לקרות, נשאל את עצמנו, למה זה נעשה דרכנו. מדוע אני זה שמייצג ומקדם אותו.
נקודה נפלאה זו נמצאת בפרשתנו, פרשת מצורע: הרי מובא שהמדבר לשון הרע לקה בצרעת או לכל הפחות ראה נגעים בקירות ביתו. המדרש מספר דבר מדהים. שהרי הבתים שהיו בארץ היו שייכים לשבעת העמים שהתגוררו בהם קודם, והם הטמינו בקירות הבית מטמוני זהב. וכשהיו ישראל שוברים את הקיר לנקותו מהנגע – היו מוצאים את הזהב.
נשאלת השאלה: הרי ביארו חכמינו שהנגע הוא עונש על הדיבור הרע. איך ייתכן שיזכו בגללו לעשירות?
מבארים המפרשים את הנקודה שאמרנו. תלוי מאוד איך העושר הגיע לך. עונש לקבל את העשירות בדרך כזו של נגעים ולא בדרך מכובדת. כי גם אם יוצא משהו שנראה טוב, השאלה איך הוא התגלגל ומה גרם לו להתחולל.
שבת שלום
