בשבוע האחרון התבשרנו על פטירתו הפתאומית של הבחור ינון שלמה ובפציעתו הקשה של חברו – חברנו, יחיאל, בתאונת אופנוע מחרידה.
עוד רק היה כאן, ואיננו.
שבוע שעבר פגשתי אותם, במסיבה שערכנו במרכז בבני ברק, אחרי זמן רב שלא התראנו.
מה נשמע ינון. חיבוק לבבי, מתפתחת שיחה, מה עושה, איפה. שמתי לב שהתחזקת לאחרונה…
שוחחנו, הצעתי לו להרשם לקורס ספרות שיפתח בימים הקרובים בשיתוף שמעון הספר ועריית בני ברק. התעניין ושמח להרשם עם חבר נוסף.
וזהו. שוחחתי קצרות גם עם יחיאל ונפרדנו. לוויתי אותם החוצה. הם חבשו את הקסדות ונסעו.
דממה – אין מילים שיביעו את הכאב. הייתי בבית האבלים ברביעי בערב, מיד אחרי עצרת חיזוק שקיימנו לרפואתו של יחיאל. ישבתי בדממה כמו המנחמים האחרים, כמו האבלים, יושבים בשקט – המומים.
זהו חודש אדר? חודש השמחה. הנסיון מגיע עם מנת כוחות לעבור אותו, אבל נחשוב, איך הורים יכולים לשמוח בשעה שחייו הצעירים של בנם נגדעו באחת.
והנה, כל המשפחה נזרקת למציאות כואבת ללא רצונה.
ושאלת השאלות. האם היה ניתן לשנות משהו?
יש שיאמרו שכן ויש שלא. מה שבטוח. חובתנו לשמור על עצמנו. לנהוג בזהירות, אך גם באחריות. יש סביבנו קרובים רבים שדואגים לנו, בואו לא נאכזב אותם.
עצרת התפילה.
נא להמשיך להתפלל עבור יחיאל בן אורית שנמצא במצב קשה
